fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אירית רבינוביץ נוסעת שוב למלאווי

אוכל ולימודים. אירית רבינוביץ למדן
אוכל ולימודים. אירית רבינוביץ למדן

אירית רבינוביץ'-למדן מצפה לנסיעה למלאווי עם המשפחה כדי לסגור מעגל ולבדוק מה עלה בגורלם של הילדים עם הבטן הנפוחה, הנשים שהצילה מאיידס, התיכון הראשון, המרפאה ומה נשאר מהפרויקטים שהקימה על גדות הנהר. היא מרצה על אפריקה ומטפלת בשיטת וואטסו, אך לא שוכחת את הילדים היתומים ורוצה לחדש את פרויקט אוכל תמורת עבודה, פרויקט שהציל מאות ילדים רעבים.

אירית וילדיה הרעבים צילום עצמי
אירית וילדיה הרעבים צילום עצמי

בחודש אפריל תיסע אירית רבינוביץ' למדן, 45, מקדימה צורן עם שלושת ילדיה ובעלה למלאווי במזרח אפריקה לשלושה שבועות. שם בכפר בשם קייפ מקליר (צ'מבה) מחכה לה המאמא שלה בת ה- 80 אותה הכירה לפני 23 שנים בטיול של אחרי צבא לאפריקה. אירית נוסעת לראות מה נשאר מהפרויקטים שהקימה בכפר היפה על גדת האגם במלאווי: "הילדים הרעבים שהאכלתי הפכו לבוגרים, בני הנוער הפכו להורים. אני רוצה לראות את בית הספר שהקמתי, את המרפאה ואת האנשים ששומרים איתי עדיין על קשר. אני רוצה לבדוק איך אפשר להמשיך ולעזור לכפר ולהביא אליו קבוצות של תיירים שרוצים להתנדב".

הרצאתה על ההרפתקאות שלה באפריקה נקראת "הרצאות על ליבה החם של אפריקה". את ההכנסות מההרצאה היא תורמת לפרויקט ומתפרנסת מטיפול במים בשיטת וואטסו.

פתחה בית ספר בכפר. אירית רבינוביץ
פתחה בית ספר בכפר. אירית רבינוביץ

בשנת 1995 כשהשתחררה אירית מהשרות הצבאי היא הלכה "למטייל" לשמוע הרצאות ולבדוק לאן כדאי לנסוע לטיול הארוך. "במפגשים האלה הבנתי שהודו מועדפת על הצעירים. אני חיפשתי תרבות וטבע. התלהבתי מההרצאה על אפריקה ומיד הזמנתי כרטיס טיסה ביחד עם חברה שפגשתי שם. טסנו לקניה, טיילנו באוגנדה ובטנזניה, עשינו 'וי' על כל המקומות שצריך לראות ונהנינו מאד, אבל כל הזמן נגעו לליבי ילדי הרחוב השקופים. הילדים היתומים שזורקים להם לחם ברחוב".

וכך בכל פעם שהיא אכלה במסעדות של מקומיים היא הזמינה שניים שלושה ילדים לאכול איתה. הייתה לה שקית הפתעות ומתנות קטנות שהיא חילקה להם ונהנתה מזה שהיא יכולה לעזור להם במשהו. אך זה לא סיפק אותה. "בהרושה בטנזניה, פגשתי בחור משבט המסאים שסיפר לי שיש עוד אחד משוגע כמוני שמארח ילדי רחוב יתומים. כשפגשתי אותו החלטתי שאני הולכת להציל את כל הילדים הרעבים של אפריקה. הייתי בת 20, תמימה, שמאמינה שאני הולכת להציל את העולם. אני והחברה נסענו במשך 24 שעות על משאית למלאווי, נסיעה מזעזעת עם מוסיקה קונגולזית בנופים יפהפיים ואני חושבת כל הזמן איך להציל את הילדים הרעבים. הגענו לכפר יפה המומלץ לתיירים שנמצא על גדת הימה הענקית של מלאווי והיינו כתיירות. עשיתי קורס צלילה וטיילתי. הכפר נראה כמו בסיני עם בקתות בוץ, אין חשמל ואין מים זורמים, אבל לתיירים יש בר עם מוסיקה ובירות. אחרי שבוע כתיירת שמתי לב לילדים עם הבטן הנפוחה, שהתרחצו ושיחקו איתי באגם".

תציל את הילדים של אפריקה אירית רבינוביץ
תציל את הילדים של אפריקה אירית רבינוביץ

כאחד הימים כשנסעה לטפס על הר, הטנדר בו נסעה התהפך ביציאה מהכפר לתהום אך כל נוסעיו ניצלו: "המחשבה איפה יכולנו להיות נתנה לי סימן שקרה פה נס. כבת של רופא, עשיתי קורס עזרה ראשונה ויש איתי תמיד תיק עזרה ראשונה. פתחתי את התיק ובביטחון שמתי לפצוע אחד יוד על הפצעים והוא צועק לי 'לא, אל תטפלי בנו בלי כפפות'. הם ידעו על האיידס ואני בזמן התאונה חשבתי איך אני צריכה לעזור לפצעו המדמם. בזמן שזה קורה עובר לידינו ג'יפ לבן ונקי שהיה בדרכו לכפר. ביקשתי מאישה לבנה שהייתה בו לקחת את הילד הפצוע שנחתך בצורה רצינית והיא במבטא דרום אפריקאי אמרה לי 'שחור באוטו שלי?' וירקה. אז הבנתי מה זו גזענות. כשחזרתי לכפר כבר רצו אחרי עשרות אנשים וילדים עם תופים כי מבחינתם אני הצלתי את החיים שלהם. אני נפלתי על הגב והיו לי כאבים ולילד היה צריך לתפור את החתך העמוק אך בכפר ובסביבתו לא הייתה מרפאה. תייר גרמני ושיכור אמר לי שהוא רופא והציע לי להישאר בכפר ולנוח ואם זה לא יעבור לחזור לישראל".

ילדים עם בטן נפוחה

במשך חודש החלה אירית לראות את החיים האמיתיים בכפר בעיניים של מקומי. היא ביקרה את הפצועים וטיפלה בילד שהיה לו חתך עמוק: "עשיתי מה שאבא שלי אמר לי וניקיתי לו את הפצע במים ובסבון. ברגע שהלכתי לבקר בבתים, ראיתי שאין להם כלום בבקתה מלבד מחצלת ושק קמח. חלק מהילדים דיברו קצת אנגלית, אני למדתי כמה מילים בשפת המקום, קניתי להם סבון אותו חתכתי לחתיכות ונתתי להרבה ילדים. עם הנערות שיחקתי בקלאס וגומי והבנתי שהילדות בנות 11 – 12 שטרם צמחו להן השדיים עובדות בערב בזנות. ההורים שלהן מתו מאיידס והן צריכות לשלם לבית המאמץ שיש בו הרבה ילדים בכסף או באוכל. הן היו מוכנות לשכב עם גברים בשביל שקית אורז".

Malawi-191

אירית הבינה שהבטן הנפוחה היא לא בטן מתוקה אלא בטן רעבה ושהילד מחייך גם כשהוא רעב כי שם כולם מחייכים גם כשרע להם. אבל לילה אחד כשהילד היתום מהבקתה השכנה אליו היא נקשרה במיוחד כשרחצה באגם צעק בלילה מתוך רעב ובבוקר כבר לא התעורר היא החליטה שהיא עוצרת את הטיול.

"החלטתי שאני הולכת להציל את כל הילדים באפריקה. החברה שלי המשיכה בטיול שלה שנה וחצי אחרי. אני המשכתי עם הפרויקט. קניתי לילדים בכסף שנותר לי לטיול לחם, תה וסוכר וביחד עם אמא מקומית בישלתי תה מתוק בפיילה גדולה ונתתי לילדים חלה קטנה. זה התחיל עם 25 ילדים כאשר כל ילד מביא כוס ופיסת נייר ובזמן שאני הכנתי את התה הילדים היו צריכים לענות על כמה תרגילים ולכתוב – סוג של כיתה קטנה".

כשנגמר לה הכסף הפרטי שלה היא הייתה יצירתית, הביאה תיירים למקום והילדים היו הופכים את הספלים ומתופפים עליהם והנערות היו רוקדות: "וכך אספתי מכל תייר דולר אחד עבור ההופעה.

"עם הזמן מספר הילדים גדל ובזמן הרעב הגענו למצב שבו אנחנו מאכילים 1500 ילדים יתומים בדייסת קמח תירס, שעועית ובוטנים. למדתי דרך ארגון הבריאות העולמי מה הכי חשוב לתת לילדים רעבים".

אחרי שנה בכפר כבר היו לה 200 ילדים, היא הכירה את אנשי הכפר, ידעה מי מת מאיידס ובעיקר מי מהילדים והנערות נפטרו מאיידס.

"חשבתי איך אפשר למנוע את התפשטות האיידס והבנתי שמה שאני יכולה לעשות בנושא הוא למנוע מהנערות לעסוק בזנות ולהסביר להן על החשיבות של הקונדום. חשבנו על לעשות איתן ביזנס. הנשים חתמו לי בדיו באצבע שלא יעסקו בזנות תמורת זה אני אעזור לכל אחת לפתוח עסק במה שהיא טובה בו. שכרתי שטח אדמה, שתלנו עגבניות והן מכרו אותן בשוק או שהיו מכינות מהן ריבה ומוכרות לתיירים. קבוצה אחרת הכינה תיקים מבדים אפריקאים, ישראלי, אמן בשם זאביק, לימד אותן לעשות פסלים מעיסת נייר ומפריטי פסולת שנזרקו ברחוב. במהלך הזמן אחרי שהגיע החשמל הגיעו יותר תיירים, צרפתי אחד פתח חנות במלון שלו והוא מכר את העבודות של הנשים".

אוכל תמורת עבודה

אחרי שנה וחצי באפריקה, בשנת 1996, ולפני שההורים מגיעים לקחת אותה משם היא הבינה שהיא צריכה לחזור הביתה. בדרך היא נעקצה מיתושה וחלתה במלריה. בטיסה לארץ היא הרגישה חום גבוה וכאבי ראש עזים. כשהגיעה לרופא הוא התייחס אליה בזלזול: "הוא חשב שאני מסוממת ושלח אותי הביתה. הסברתי גם לאבא שלי שאני באמת חולה ואני חושבת שיש לי מלריה וביקשתי לנסוע לבית החולים. למזלי התעלפתי, אושפזתי ונכנסתי לקומה. כשעשו לי בדיקה ראו שיש לי מלריה. מצבי היה קשה והמח ניזוק ומה שנותר הוא רק להתפלל".

ארוחת הצהרים בהכנה צילום עצמי
ארוחת הצהרים בהכנה צילום עצמי

כולם התפללו בשבילה, גם בדויים מהנגב שאביה טיפל בהם. אחרי ארבעה ימים היא התעוררה וכשבחנו את רמת הפגיעה היא אמרה להם שמה שקרה לה זה אות משמיים וסימן שהיא צריכה לחזור לאפריקה ולהציל את הילדים היתומים. כשהחלימה החלה ללמוד מדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ובכל שנה נסעה לשלושה חודשים למלאווי כשבכל נסיעה היא מביאה המון ציוד, משקפי שמש, משחות, נעלים, בגדים וגם קוסמטיקה לנשים.

בשנת 2001 היא נסעה ושהתה במלאווי ארבע שנים.

"כשהגענו אני וחברה שלי לכפר הייתה שם שביתה מורים שנמשכה שנה כי לא היה כסף לשלם להם. הפעלנו את בית הספר אחר הצהרים ואחרי זמן מה מצאנו תרומה לשלם למורים משכורות. לצערנו גם זה הפסיק. הילדים למדו ושיחקו וראינו שהם מאד רוצים ללמוד. ארבע שנים הפעלנו את בית הספר וראינו שהילדים מגיעים עייפים, שמשהו לא טוב קורה להם. הבנו שהם לא אוכלים בבית. הרעיון שהמקומיים הציעו לנו היה להאכיל את הילדים בדייסה כאשר בכל פעם נשים אחרות מבשלות. בזמן שהדייסה ל-200 ילדים התבשלה שרנו ורקדנו עם הילדים. היות והחלטנו שאין ארוחות חינם, כל ילד שהיה מגיע לקבל ארוחה היה צריך להביא מקל ולענות על השאלה האם הוא הלך היום לבית הספר. כל ארוחה כזאת עלתה לנו 300 – 400 שקלים. כשראינו שעם הזמן גם ההורים מגיעים לקבל אוכל עשינו איתם פרויקט של אוכל תמורת עבודה למען הקהילה. אחרי שבדקתי בבתים מה המצב כאשר אני מעדיפה נשים בודדות עם ילדים וכאלה שיש להם חולים בבית, גייסתי אותם לעבודה".

אחרי שנה וחצי החברה שלה חזרה הביתה ואירית נשארה לבד בכפר. היא המשיכה בפרויקטים של אוכל תמורת עבודה ביחד עם מתנדבים מכל העולם שבלעדיהם הפרויקט לא היה מצליח. בעקבות מחלת הכולרה היה צורך בשמירה על היגיינה ולכן, היא בנתה בעזרת התושבים שהשתתפו בפרויקט 'אוכל תמורת עבודה' 30 בתי שימוש ציבוריים 'בול פגיעה', כשלכל בית שימוש כזה יש מנהל שנותן סבון ומים. היא בנתה בית ספר תיכון ראשון בכפר כאשר גם את הבטון היא קיבלה תמורת אוכל".

ארבע שנים עם ילדי הכפר. אירית רבינוביץ
ארבע שנים עם ילדי הכפר. אירית רבינוביץ

"הפכתי להיות חצי אלוהים של הכפר כשאני מספקת אוכל לכל הכפר. וכך הקמנו גם מרפאה ראשונה בכפר שמופעלת על ידי מתנדבים מכל העולם. הצלחנו לגייס כספים לחינוך אקדמי ל-25 נערים שסיימו ללמוד בתיכון שהיום כמבוגרים החיים באירופה הפכו בעצמם לתורמים".

אירית הבינה שהגיעה העת לדאוג גם לעצמה. היא הגיעה לגיל 30 וחשבה על עתידה: הבנתי שאני צריכה לעשות הפסקה ולהעביר את הפרויקטים הלאה. פגשתי אישה מאירלנד שהמשיכה להפעיל את בית הספר, הקימה מרפאה גדולה יותר, הנערים המשיכו ללמוד והיום בית הספר כבר מופעל על ידי הממשלה. תמיד צריך מישהו בשטח שגם ידאג לתרומות. אני ממשיכה לתרום לכפר את כל ההכנסות שלי מההרצאות על ליבה החם של אפריקה".

בדצמבר 2004 היא חזרה לארץ. שבוע לאחר שהגיעה היה הצונאמי בדרום הודו. היא טסה לסרילנקה במשלחת ישראלית וניהלה את הלוגיסטיקה של העזרה. היא נשארה שם שמונה חודשים. כשחזרה ארצה הלכה לראיון עבודה והבעלים של החברה, עופר למדן, שראיין אותה הפך אחרי שנה להיות הבעל שלה. היום יש להם בן – אור בן 9 ותאומים – גיל ומעיין בני חמש.

"אני שומרת כל הזמן על קשר עם הכפר. היום יש שם חשמל ולאנשים יש פייסבוק, הילדים הפכו הורים והמאמא בת שמונים שזה כמו 100 כאן. אני נוסעת לראות ולפגוש מה שנשאר מהפרויקטים שלי ואיך אפשר להמשיך לעזור להם ולהביא קבוצות של תיירים – מתנדבים. מדובר בפנסיונרים, בצעירים אחרי צבא והורים עם ילדים שמחפשים אטרקציה לחגיגת בר מצווה. כל אחד יכול לתרום. פנסיונר מוסכניק יכול לעזור, מורים יכולים לתת טיפים למקומיים, צעירים יכולים לסייע בפעילות אחר הצהרים עם הילדים, ללמד לשיר ולרקוד ולעשות עבודות יד. יש שם אגם ענק, בתוכו אי יפה, אפשר לשוט, לראות היפופוטמים, לטפס על הרים. זו ארץ ירוקה, הגובלת עם טנזניה, מוזנביק וזמביה ושמה של מלאווי הוא 'הלב החם של אפריקה', אני רוצה להביא לשם קבוצות תיירים של אנשים המחפשים לשלב בין הפן התיירותי להתנדבותי, כאלה שרוצים להגשים סוג של חלום ולהכיר את אפריקה לא רק בעיניים של תייר".

 

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות