fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אחרי השקיעה בשדות

נעמי לוי ילדת הפלא של שנות השישים,היא נעמי דה מאיו המתגוררת בכרמיאל. היא הופיעה לצדו של פרנק סינטרה, הייתה הסולנית הראשונה של מקהלת צדיקוב האגדית בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני, נעמי שמר כתבה עבורה במיוחד את "אחרי השקיעה בשדות", קטפה את המקום השני בפסטיבל הזמר והפזמון השלישי בשנת 1964 עם השיר דברים של לא כלום, הופיעה באולם אולימפיה בפריז לצדם של זמרים ישראליים גדולים , אילנה רובינא, נחמה הנדל, שלישיית גשר הירקון ולהקת כרמון האגדית, במשך חודש, שם זכתה לביקור של מוריס שבלייה ושארל אזנבור, וגם זכתה להכיר את חוסיין מלך ירדן. הייתה הסולנית של מקהלה בת 300 זמרים לא מקצועיים, להקת גברי השריון שהוקמה לחגיגות יום העצמאות. הייתה בת כיתתם של חיים רמון ויונה אליאן בבית הספר ביפו.

יפו ומקהלת צדיקוב

זהו סיפורה של נעמי לוי דה מאיו, שהייתה בת 12 בלבד כאשר התגלתה על ידי המנצח והמלחין יצחק (זיקו) גרציאני , מי שהקים בישראל את מקהלת צדיקוב האגדית, לימים המנצח המיתולוגי של תזמורת צה"ל.

נעמי ובעלה יהשוע דה מאיו העתיקו את מגוריהם לכרמיאל לפני מספר שנים, בעקבות הבן הרביעי, דר אלירן דה מאיו, שהקים בית ספר לרפואה משלימה. מאחר שילדיהם האחרים גרים בניו-זילנד, קנדה ונס-ציונה.

נעמי הילדה בת להורים שעלו מבולגריה והתיישבו ביפו,  ילידת 1950, נולדה למציאות של מוזיקה , כפי שהיא מתארת: "המוזיקה במשפחה שלנו היה טבע שני, לא היה משהו שלמדנו או רצינו להיות כוכבים.

נעמי לוי דה מאיו
צילום ורפרודוקציות אלכס הובר

כאשר המשפחה העתיקה מקום מגורים והילדה עברה מבית הספר היסודי אז"ר לבית הספר וייצמן היא חשה תחילה מאוד בודדה. היא מספרת: "הגעתי  בכיתה ה' לשום מקום. תלמידה מצטיינת ועכשיו הבנתי שיש עוד כאלה", לא עוד מלכת הכיתה". דודתה המליצה לאימה לקחת את הילדה הקטנה לחוג היחיד שהיה אז בשכונה, מקהלת צדיקוב. זו הייתה מקהלה מוכרת מאוד ליוצאי בולגריה שכן הוקמה עוד בסופיה, תחילה כמקהלת בנות על ידי משה צדיקוב, עד שחבריה עלו ארצה וכאן היא הוקמה מחדש על ידי זיקו גרציאני. תחילה כמקהלת מבוגרים ולאחר הפצרות של אנשי הקהילה שביקשו מגרציאני להקים מקהלת ילדים זו הוקמה.

הילדה שהייתה אז כבת 10 הגיעה למבחני כניסה למקהלת הילדים. 80 ילדים בגילאי 10 עד 15 התקבלו וכך קמה מקהלת הילדים המפורסמת.

אחרי שתי חזרות בלבד ביקש ממנה גרציאני להישאר אחרי החזרות והסביר לה שבכוונתו לעשות ממנה סולנית. עד אותו רגע לא שמעה את המושג . גרציאני גם הסביר כי הוא לא רצה כלל שיהיו סולנים במקהלה ,רצה שכולם יהיו שווים,  אך בכל זאת כאשר שמע אותה החליט אחרת.

הם החלו לעבוד על רפרטואר והשיר שנבחר היה דו רה מי מתוך הסרט צלילי המוסיקה  בגרסתו העברית. השנה היא 1962 , מקהלת הילדים צדיקוב שפעלה בחסות ההסתדרות, הופיעה אז בכל הטקסים הרשמיים של המדינה , אירועים ממלכתיים וגם ייצגה את ישראל.

גונבת את ההצגה לפרנק סינטרה

באותה שנה הגיע לארץ פרנק סינטרה לשבע הופעות. המקהלה היפואית הצעירה שרה בחלק הראשון בהופעותיו, כמעט לא התחככה בו.  נעמי מספרת: "בעצם, סינטרה לא עשה עלי רושם, כי לא ידעתי הרבה עליו ולא הכרתי את שיריו. לאחר אחת ההופעות, הוא ניגש אלי ואמר לי: 'ילדונת, את מצוינת!' וצבט לי את הלחי ונישק אותי במצח.  הרבה יותר התרגשתי להופיע בפני שלושת אלפים איש, שלא נתנו לי לרדת מהבמה ושבע פעמים דרשו הדרן וגם העובדה שאסתר עופרים הופיעה אתנו גם". על הופעותיו של סינטרה בארץ היא מספרת כי הוא לא דרש תשלום ואת כל ההכנסות תרם להקמת מרכז תרבות. זה הוקם בנצרת ופועל גם היום במתחם ההסתדרות בעיר. למחרת אותה הופעה נכתב בכותרות גדולות: "הילדה שגנבה את ההצגה לפרנק סינטרה".

עם פרנק סינטרה

כאן השריונים

מהר מאוד נהייתה לתופעה בעולם הבידור של אז באותה שנה בחודש אוקטובר הוכן מופע ענק בהיכל התרבות בתל-אביב לציון יום השריון. היה זה קצין חינוך ראשי דאז שאול ביבר שאתגר את זיקו גרציאני, להקים מקהלה שתורכב לא מזמרים אלא מחיילים לוחמי שיריון, את ההשראה שאב ביבר ממקהלת הצבא האדום. כך היה, הובא גדוד שריונרים שלמדו את השיר "אחרי השקיעה בשדה" אותו כתבה והלחינה נעמי שמר לבקשתו של ביבר, במיוחד עבור נעמי הילדה. בנוסף שרו את דו רה מי , לו חיברו מילים צהליו"ת.  באותו מופע היא שרה תחילה כסולנית , לאחר מכן עם ילדי צדיקוב ועוד 300 חיילים, בליווי תזמורת צה"ל.  חוויה שלא שכחה. באותו יום פגשה את ראש הממשלה דוד בן גוריון היא נזכרת:  "בן גוריון הצטלם איתי ביום השריון. פתאום ראיתי שהוא בגובה שלי. הוא מאוד התפעל ממני, אבל דיבר לא ברור. לצערי זאת תמונה שמעולם לא זכיתי לקבל אותה למרות שניסיתי הצלם היה פוטו ארדא מרחוב אלנבי, הייתי שם כמה פעמים והוא הבטיח לשלוח לי אך מעולם לא קיבלתי."

על הכרותה עם דדו האלוף דוד אלעזר, לימים רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, היא נזכרת: "הייתי בת 13, היינו בדרך למצדה, לטקס השבעה,  עלינו על מסוק, שם היו בנוסף לדדו גם אורי זוהר שהנחה את הטקס, שאול ביבר וגרציאני. בנחיתה התהפכו לי המעיים, הרגשתי נורא, כמעט מעולפת דדו נגש אלי ובטון אבהי אמר: "אם את לא יכולה לשיר זה בסדר".

פסטיבל הזמר והפזמון ה-3 למדינת ישראל

בשנת 1964 הוזמנה לשיר בפסטיבל הזמר והפזמון השלישי, את השיר "דברים של לא כלום, ללחן של שמעון כהן, מילים חיים קינן, דובי זלצר ניצח על תזמורת ירושלים. אירוע גדול שהתרחש בבנייני האומה בירושלים. בהפסקה בין השמעת השירים להודעה על המנצחים, כאשר חבר השופטים סופר את הקולות ניגש אליה שדרן רדיו שידע כבר כי היא מועמדת כמעט ודאית לזכות במקום הראשון, ושאל אותה מה תרצה לומר במידה ותנצח ותשובתה הייתה: "זה לא פייר אני אקבל כי אני ילדה". בסופו של דבר נמנע ממנה הצורך שכן השיר שלה הגיע למקום השני.

באותה הפסקה בין השירים הגיע לברך אותה ראש הממשלה לוי אשכול, שהתעניין אצל מזכיר ההסתדרות דאז  אהרן בקר, באלו תנאים חייה משפחתה. הוסבר לו כי הם גרים בבית ערבי ביפו. באותם ימים החלו לצאת ל"שיכונים" אך היה תור והיה הכרח להירשם ולהמתין לעתים זמן רב. זמן קצר לאחר המפגש ההוא קיבלה משפחתה מכתב שהיא קודמה לתחילת התור לקבלת שיכון.

על סיפור מלך ירדן

 

אולימפיה בפריז

בקיץ 1965  לאחר פסטיבל הזמר, הגיע לארץ אמרגן בשם ברונו קוקטריז שחיפש הרכב למופע של אמנים מישראל באולם אולימפיה בפריז, שהיה אז הגדול והמפורסם מכולם. הוא הגיע לשמוע את המקהלה, אז אמר לזיקו, אני רוצה רק את הילדה. נסענו לפריז הרכב של אמנים שכלל את נחמה הנדב, להקת להקת כרמון, גשר הירקון (עם ישראל גוריון), אילנה רובינא ויונה לוי הרקדנית. זו הייתה קבוצה מאוד ייצוגית מהארץ. במפתיע, או לא, מצאה עצמה כמסמר המופעים. מבקר הלה מונד גמר עליה את ההלל: ״בעיני, רגעי הופעתה של נעמי לוי היו הרגעים היפים ביותר של ההופעה באולימפיה. יש לה קול של זהב״ .במשך חודש ימים הופיעו באולימפיה, באחד הערבים הגיעו מוריס שבלייה ושארל אזנבור, אולי מתוך סקרנות לאחר שקראו את הביקורות.

מפגש עם חוסיין מלך ירדן

בזמן שהותם בפריז, באחד הערבים החופשיים, יצאה כל החבורה למועדון לילה בעיר האורות. עם הגיעם לא הורשו להיכנס כי המלך חוסיין היה במקום. מנהלי המקום נגשו למלך ושאלו את רשותו להכנסת אורחים מישראל, בחשש מה, זה השיב כי במועדון הלילה לא מדברים פוליטיקה וביקש שיכניסו את כולם. נעמי מספרת: " המלך רקד הורה עם להקת כרמון, היה מאוד מרוצה. וכל השאר שרו בצוותא. אירוע בלתי נשכח".

למדה לנגן פסנתר ומנגנת עד היום

יוסף קסלר, יהודי עשיר וערירי מברזיל, הגיע לארץ בחיפוש אחר צעירים מוכשרים, שיוכל לסייע בידם להתקדם, ואף להוציא עבורם תקליטים. הוא נטל את נערת הפלא תחת חסותו. הוא מימן לה קניית פסנתר, גיטרה, וגם שיעורי נגינה ופיתוח קול. את קסלר היא זוכרת לטובה.

מהתופעה של ילדת פלא היא לא מתלהבת . היא אומרת באופן תקיף: "לאמהות המתייעצות איתי כמורה מה לעשות עם כישרון הצומח אצלן, אני מציעה להירגע ולא לעשות מזה עניין , אומנם קראו לי ילדת פלא, אבל לא הרגשתי כך. מה הפלא? מה כל כך מפליא? אם נולדתי עם קול יפה, אז מה? זה לא היה פשוט כפי שחושבים. היו ילדים שלא יכלו לעכל את ההצלחה שלי וניסו לפגוע בנקודות התורפה אצלי. חברות היו לי, אבל בעיקר בשל שירתי. ברור שעקב הקריירה הפסדתי חלק מהילדות שלי והתבגרתי מהר מהרגיל. הערצתי את חוזליטו. ראיתי בו שותף לצרה.  נמנע ממני לשחק עם הילדים, והייתי חייבת להקפיד בלבוש. אבל אני לא אהבתי להיות יוצאת דופן. ממש שנאתי את זה. ובלימודים זה לא ממש עזר ".

שכר לעבודתה?

כל הזמן הזה קיבלת איזשהו שכר לעבודתך? הורייך התערבו, שאלו? : " רק כשהייתי בת 15, אבא שלי ניגש לזיקו, ואמר לו, 'לא רוצה כסף', 'אבל לפחות סדר לה איזו תוכנית חיסכון, שתיהנה ממנה כשתגדל'. זיקו כעס על אבא איך הייתה לו החוצפה לפנות אליו בעניין הזה. הרי במקהלה על כולם להיות שווים".

נעמי דה מאיו

25 שנה מורה בבית ספר

זמן קצר לאחר שובם מפריז היא מצאה עצמה בדרך חסומה, אחרי שיצחק גרציאני עזב את המקהלה, הצטרפו סולניות חדשות, ואילו הי לא דאגה לקשור קשרים עם עם אמרגן״.

היא סיימה את בית הספר התיכון כשאת השנה האחרונה עשתה בסמינר הקיבוצים. התייצבה בלשכת הגיוס במטרה לשרת בצבא, שם נאמר לה כי אינה חייבת גיוס (1968 היה עודף ניכר של חיילות והצבא פטר מחובת גיוס מחזורים שלמים). על כך היא מצרה ואומרת: "לקחו ממני את האפשרות לשרת בלהקה צבאית, כפי שהבטיח י שאול ביבר, כששרתי עם גברי השריון. הרי בלהקה היה לי סיכוי לחדש את הקריירה. לא רוצים, לא צריך. עברתי ללמוד הדרכת נוער בבית רוטנברג בחיפה, שם פגשתי את יהושע דה מאיו, בעלי. למדנו באותה כיתה״. בהמשך היא השתלבה במערכת החינוך והייתה במשך 25 שנה מורה עד לפרישתה.

יש משהו שאת מתחרטת עליו?

"אני נהנית ממה שיש, גם אם אין לי כלום. נראה לי שבסך הכל מיציתי את החיים על הצד הטוב שאפשר, גם אם הנעורים נגזלו ממני. קיבלתי מתנה נהדרת, אבל שילמתי עליה מחיר, ואולי אני משלמת עד היום״.

המחיר?

״כשמקפיצים אותך למעלה ופתאום זה נפסק, לא מפתיע שתאבד משלוות הנפש שלך. מכאן אני לא מקנאה במה שעלולים לעבור ילדי תוכנית הטלוויזיה 'בית ספר למוסיקה', כולל השריטות שנשארות. להיות כוכב לרגע זה כמו לטפס על האוורסט וליפול בבת אחת ולהתרסק״.

כותבת ספרים

עד היום כתבה והוציאה לאור בהוצאה עצמית שישה ספרים, סיפור חייה, שירה, ספרי הגות,

איך הגעתם דווקא לכרמיאל?

יהשוע היה איש משטרה , אחרי הנישואין גרנו ביפו, בהמשך עברנו לגור בקיבוץ נירים, ומשם לקיבוץ חוקוק. אהבנו את חיי הקיבוץ אבל בשלב מסוים החלטנו לעבור למה שהיה באותם ימים מעין יישוב קהילתי קטן, קצרין. שם נשארנו 20 שנה. ההחלטה לעבור לכרמיאל הייתה מושכלת מאחר ששניים מהבנים גרים שנים רבות בחו"ל, הבן השלישי גר בנס-ציונה , והבן הרביעי עבר לגור באזור, בקיבוץ תובל , שם הקים בי"ס לרפואה משלימה, וכן קליניקה מיוחדת בכישורית, והכי טוב עבורנו להיות קרוב כל כך לפחות לאחד הילדים.

צילומים אלכס הובר

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות