הישמרו מלסדוק את כד הדמעות הלאומי
אל נא תחללו את הזיכרון, אל נא תעזו לחלל את קדושת המתים, אל נא תשלחו ידכם אל אש התמיד המחברת, המהדקת, המנחמת, המספרת את סיפור תקומת העם היהודי השב למכורתו.
בל תעזו להטיל רבב, כתם, פגם, בפרוכת הלאומית המזהרת העוטפת את מצבות הגיבורות והגיבורים הנופלים, בל תהינו מפגוע בזכרם, בקדושת המתים, ברוח החיים והנופלים המנשבת יחדיו, יום יום, שעה שעה.
הישמרו מלסדוק סדק בכד הדמעות הלאומי, בדמעות האימהות והאבות, האחיות והאחים, הילדות והילדים, הסבים והסבתות, הנשים והגברים, החברים והחברות.
בל תהינו לכבות את אש ה-יחד היהודית- ישראלית, היזהרו מלהזליף עליה מים צוננים, בל תשקו את הערוגות הצומחות תמיד במילים של מחלוקת בדשן של שנאה, בפלגנות.
בחצות ערבו של יום הזיכרון עצרו, כבו את אש המחלוקת, דוממו את מנועי מכונות הארס, נתקו את מיקרופוני הלהג, קפלו את כרזות הנאצה, גלגלו את דגלי המלחמה, אפסנו את המגפונים, הרגיעו את הלהט, נשמו עמוק, עוד רגע יתקדש היום, עוד רגע וניזכר כולנו למען מה אנו חיים במדינה היהודית הדמוקרטית היחידה בעולם, עוד רגע נזכור את המחיר הנורא, הכבד מנשוא.
הניחו במחסני "עוד רגע חוזרים", את הזעם האצור, את התחושות הנוראיות, את המלחמה המפילה חללים רבים לא בשדות הקטל ובשדה המערכה כי אם בראש חוצות, עם אויב חדש, אחר, שונה, אוהב שהיה לאויב מבית.
ועתה, רד הלילה, כוכבים זוהרים וכבים, נמוגים וצצים, דמעות אהובים נוצצות, הזיכרון צף ועולה, הגעגוע חונק, השקט רד ומכסה את העולם כולו, כומתות בשלל צבעים של חיילים צעירים מהורהרים, ניצבים מול המיטות הקרות של הנמים לנצח.
הרכינו ראש, השפילו מבט, דומו והקשיבו לפעימות הלב המתגעגע, הניחו יד על גו שחוח, לטפו פנים חרושות קמטים של צער, טופפו קלות לצד יגון הולך על שתיים, חשפו טורי שיניים והאירו את החושך אליו הגיחו האוהבים את צעיריהם הנצחיים.
ארבעים ושמונה שעות של זיכרון לאומי, של התייחדות, של שיח חרישי מתחת לעצים הסוככים על הקברים, מבינותיהם מגיחות מעת לעת קרני החמה, כמו מתחננות באילמותן, למרות המשא הכבד, המשיכו לצעוד בנתיב החיים.
עוד מעט תשקע החמה, דממה תרד על בתי העלמין הצבאיים, אחרוני החיילים יאספו את בקבוקי הפלסטיק הריקים, עוד אמא תתקשה להתנתק מהמצבה עמוסת הפרחים, אבא יתרומם על מקלו, יצדיע לדגל הקטן המוצב על המצבה, נערה חיננית תדליק עוד נר נשמה, הרוח החרישית תשמיע יבבות מצמיתות, תם הטקס.
ובאחת תנשב רוח אחרת, הרוח היהודית הישראלית, רוח הגבורה, זיכרון הגיבורים יתחלף באורות של שמחה, בזיקוקים דינור, בכיכרות מלאי עליצות ועליזות, מלאי חיים, יום העצמאות נכנס גא וזקוף בזכות ההולכים.
על אף שיש מי שמסרבים להיקרא בימי סופה וסער אלה, אחים ואחיות, אני מבקש לחבק בימי הוד והדר אלה, ימי מלכות תקומת עם הנצח את בני עמי לעמדותיהם, לתפיסות עולמם, לערכיהם, לאמונותיהם, ולהחזיק עוד רגע קט ביחד היהודי- ישראלי, להמשיך אותו עוד קצת, מחר נחזור לכיכרות, למיצגים, למחלוקת, עכשיו בואו בבקשה נחבק את הרגע, עוד קצת.
