fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

מרינה עטיה מנתניה לא חוגגת היום את יום האישה. והיא גם לא רוצה לחיות

מרינה היתה אישה מוכה במשך 30 שנה והתגרשה לפני שנה בלבד. אבל היא עדיין שם. החיים שאחרי
מרינה עטיה | צילום: איילת קדם
מרינה עטיה | צילום: איילת קדם

היום הוא יום האישה הבינלאומי. נשות קריירה משחררות אמירות חובקות עולם. נשות עסקים מנצלות את המומנטום ודוגמניות מטופפות על עקבים, למען כל מיני מטרות כאלה ואחרות. ובעיקר-למען עצמן.

את מריה עטיה משכונת דורה בנתניה,  שהייתה אישה מוכה רוב שנותיה, כל זה אינו מעניין.

אחרי 30 שנה של אלימות פיסית ומילולית מצד בעלה, במהלכן אף הפילה כשהייתה בהריון, לא נשאר לה כוח. וגם הכדורים שהיא נוטלת, לא עוזרים להקל על הפוסט טראומה הממושכת.

30 שנה.

"אני לא רוצה לעצמי כלום", היא מסכמת. "אני גרושה כבר שנה וחצי, וכל העבר שלי צף לי מול העיניים".

לא תמיד נעלמת האלימות. גם אחרי שהגבר האלים-נעלם ועוזב את הזירה. ראיון ליום האישה, מסוג קצת אחר.

 

"אני רגילה לסבל"

מרינה עטיה היתה פעם אישה יפה. שרידי היופי, ניכרים על פניה גם היום. על אף השנים הרעות. והיא רק בת 50. אם לשלושה ילדים בוגרים. בת 30, בן 26 ובן 18. שני הבנים- גרים עדיין איתה.

אנחנו נפגשות על ספסל ציבורי, בגן הסמוך לדירתה השכורה, שבשכונת דורה בעיר.  כי היא מתביישת שילדיה יהיו נוכחים בזמן הראיון. קשישים יוצאי אתיופה, יושבים על כסאות פלסטיק לבנים בחצר סמוכה. כלבים נובחים. ילדים משחקים ברחוב.

מרינה עטיה גוררת רגליים ובקושי הולכת. שלוש פריצות דיסק פלוס כאב, שרובץ על הנשמה.

"אני רגילה לסבל", היא אומרת. "גדלתי על זה. אבא שלי-היה אלכוהוליסט ואלים. אמא שלי תמיד אמרה לי: "אם את מתגרשת, אז את והילדים שלך-לא נכנסים אלי הביתה. אז מה כבר יכולתי לעשות? אימא שלי, היא כבר על כסא גלגלים ויש לה דמנציה. אז אני לא מזכירה לה את זה. והיא בכלל לא יודעת שהתגרשתי. יותר טוב ככה. ממילא, אני לא רוצה לעצמי כלום. רק שהילדים שלי יהיו מאושרים. אבל הם לא מבינים, שאף פעם לא חשבתי על עצמי. אלא רק עליהם. והם כועסים עלי ושופטים אותי".

אחרי 30 שנה של אלימות ואף הרבה יותר מזה, למרינה עטיה אין רצונות. וגם אין לה חשק לחיות.

היא ניסתה לאחרונה להתאבד. בלעה את כל הכדורים שהיו ברשותה ואיבדה את ההכרה. אחד הבנים שלה, פרץ את הדלת.

"הייתי ארבעה ימים בטיפול נמרץ", אומרת האישה המוכה לשעבר. "תחת השגחה של המשטרה. ומאז אני מטופלת. אבל האם זה עוזר לי לשכוח את הכאב? בטח שלא. אני כל היום רק בוכה".

 

היסטוריה של אלימות

ברבים מהמקרים, מתחיל מעגל האלימות בבית המשפחה הגרעינית. וכך היה גם אצל מרינה עטיה. "אלימות פיסית, תמיד הייתה בחיים שלי", היא אומרת. "גם אימא שלי ספגה אותה ושתקה. התחתנתי בגיל 18. ואני זו שפרנסה את בעלי ואת הילדים. הוא לא היה נרקומן וגם לא אלכוהוליסט. אבל אף פעם לא עבד. ותמיד דאג להגיד לי: "קודם כל אימא שלי והאחיות שלי. אחר כך את והילדים. וגם זה רק אולי".

היא מתקשה לשמור על רצף של זמנים. וגולשת שוב ושוב לעבר האלים שהיה נחלתה כל חייה. סיפורים קרועים, של חיים בלתי אפשריים. קפה רותח על הפרצוף, קללות, בעיטות, אשפוזים.

הבעל לשעבר של האישה המוכה, אגב, לא ישב בכלא אפילו יום אחד. להתלונן במשטרה-לא הייתה אופציה.

"הוא הרג לי תינוק ברחם ולא היה לי לאן ללכת. לא הייתה לי אימא, שיכולתי לדבר איתה. התחננתי אליה שתעזור לי. וכלום. אז המשכתי לעבוד במשביר לצרכן, במשך 10 שנים רצופות. עד שהבעיות הרפואיות, כבר לא אפשרו לי לעמוד על הרגליים. הילדים, בכלל לא ראו אותי בבית. עבדתי שבעה ימים בשבוע. אף פעם העזתי לקחת לעצמי אפילו יום חופש אחד. למרות שיכולתי. והילד האמצעי שלי, תמיד כעס שאני עובדת. היה לו קשה".

הבת הבכורה, 30, היא כיום המפרנסת של המשפחה. היא נשואה ומתגוררת מחוץ לבית. אך עורכת עבורם את הקניות.

"כשניסיתי להתאבד", מספרת מרינה עטיה, "כתבתי לילדים שלי 'סליחה. אבל אני לא מסוגלת יותר להמשיך'. ובאמת אין לי מושג איך ממשיכים מכאן".

לאחרונה, היא אומרת, פתחה תיק ברווחה. ויש לה חובות מצטברים, של 500 אלף שקלים. לבנקים, לחברת החשמל ועוד. ואין לה מושג איך תשלם אותם.

"הפכתי לנטל", היא מסכמת. "לחרפת רעב. אני לא יודעת מאיפה להתחיל".

המעוניינים לתרום מזון או כסף למרינה, יכולים לפנות למערכת. ואנחנו, בחדשות נתניה, נדאג לעשות את הקשר. 

 

 

 

לחדשות נוספות בנתניה הקליקו כאן * לדף הפייסבוק שלנו הקליקו כאן 

 

 

 

 

 

 

 

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות