מה עשה ניצן במשך שנה באוגנדה?

כשראש הממשלה הגיע לקמפלה בירת אוגנדה נזכרתי בניצן שמעוני מקיבוץ מעברות שלא התקבל שם על שטיח אדום אבל עשה שם כמה דברים שראש הממשלה היה גאה לספר שם.

ולא רק באוגנדה. בשנת 2016 הוא היה בסיור לימודי ברואנדה, בשנת 2017 הוא התנדב במשך שנה באוגנדה ובשנת 2019 הוא הגיע שוב לאוגנדה ורואנדה. באפריל ניצן ייסע שוב לאוגנדה כדי לתכנן את הפרוייקט הבא שלו שם.

כשניצן שמעוני מקיבוץ מעברות היה בן 6.5 נולד אחיו בר שאובחן בגיל שנתיים עם אוטיזם. החיים עם אח מיוחד השפיעו על ההחלטה של ניצן וקבעו מתוך בחירה את עיסוקו בחיים.

ניצן זוכר את אחיו כשהיה תינוק: "היה סיבוך בלידה, ידענו שיש בעיה עם התינוק אבל כילד לא ראיתי שהוא ילד שונה. גם בבית לא היה שיח בנושא. רק בגיל שנתיים בר אובחן עם אוטיזם. אני גדלתי עם אח שיש לו לקות ושמישהו החליט שקוראים לזה אוטיזם. גדלתי עם ההבנה שלכל ילד יש את הצרכים שלו. רק אחרי שנחשפתי לילדים אחרים שלכל אחד הצרכים המיוחדים שלו וכך גם לבר".

ניצן, 29 מקיבוץ מעברות לומד לתואר שני ייעוץ חינוכי לחינוך המיוחד באוניברסיטת תל אביב: "השאיפה שלי היא לעשות דוקטורט ולחקור משפחות בהם יש אנשים עם צרכים מיוחדים. אני בא מהמקום הזה ויכול להסתכל לאנשים אלה בעיניים מבפנים החוצה ולעשות זאת בצורה קשובה ומכבדת.

במבט לאחור אני יכול להבין שבר היה שונה מילדים בגן או בכיתה. מבחינתי הוא אח שלי וקיבלתי אותו כמו שהוא. כך גם החברים שלו שגדלו איתו. הוא חלק מהמשפחה ונמצא בה כמוני וזה ברור לכולם עד היום".

דבר ראשון שניצן היה מספר לחברותיו זה על אחיו בר: "אני רואה מיד את התגובה וברור לי שאף אחת לא תהיה בת זוג שלי אם היא לא מקבלת את בר בצורה מושלמת ובת הזוג שלי מזה שלוש שנים אורין היא מדהימה"

בעקבות פציעה הוא עשה את השרות הצבאי בשרות לאומי בכיתה של ילדים עם אוטיזם המשולבים בבית ספר רגיל.

כשסיים את התואר הראשון הוא הרגיש שהוא רוצה לעשות משהו אחר, משהו לטובת האנושות עם הכלים שיש לו. הוא בדק בסוכנות היהודית וגילה שיש לה פרויקט בארצות מתפתחות למשך שלושה חודשים.

"נסעתי לאוגנדה וכבר ברגע הראשון התאהבתי במקום ובאנשים ושלושה חודשים הפכו לשנה. התנדבתי בבתי ספר עם מורים מקומיים וחלקתי איתם שיטות לימוד שמשתמשים בהם בארץ. היות ואין שם בתי ספר לחינוך מיוחד יצאתי למסע לאתר ילדים עם צרכים מיוחדים במקומות שונים באוגנדה. הגעתי לבית יתומים לשם הביאו ילדים עם צרכים מיוחדים ולא רק. הזדעזעתי לראות ילד קשור לעץ כי ההורים באמונה שלהם בטוחים שהשטן נכנס בילד שלהם. היו שם ילדים עם אוטיזם, תסמונת דאון, CP  וחרשים. הם היו מוצאים מהקהילה ורחוקים ממנה. ילדים שלא הגיעו למוסד הזה אני לא בטוח שהם נשארו בחיים".

ניצן נשאר בבית היתומים שהיה במצב נורא, ללא מים ובתנאים קשים של עולם שלישי.

לא פחדת ממחלות?

"לא פחדתי ממחלות נגיפיות וזיהומיות אבל הקפדתי בדרכי על הגיינה. כשאני רואה ילדים אני חושב איך לעזור להם. יותר מזה, אהבתי את צורת החיים שם, את הפשטות, הצניעות והכרת התודה".

כשגילה את בית היתומים הוא עזב את הסוכנות, הוא גר שם והפך להיות מתנדב עצמאי.

מה עושה מתנדב עצמאי ללא גב כלכלי?

"הפעולה הראשונה שלי כמתנדב עצמאי  היתה לגייס כספים כדי לשפץ את המרכז של הילדים עם המוגבלות, להביא מתקני אגירת מים של 1000 ליטר שיאפשרו להם מים טובים וגם בניית חומה שתמנע הצפה של המקום".

איך גייסת?

"בעזרת הקיבוץ. על כל שקל של חבר קיבוץ – הקיבוץ הוסיף שקל וכך גייסתי 24 אלף שקלים. בכסף הזה בניתי קיר מחסום נגד המים, שני מתקנים של 2000 קוב לאגירת מי גשם, כתה חדשה ומה שהיה חשוב לי מעבר לצרכים האסטרטגיים הוא לבנות גן שעשועים לילדים. לא ראו שם משהו שמצביע שיש שם ילדים, לא היה שם שום מתקן שעשועים. רציתי שיהיה שם משהו יפה. הכפר הזה נמצא על הכביש לקמפלה בירת אוגנדה. זהו כפר קטן, הבתים מחימר ואבן והוא יושב על אגם ויקטוריה. יש שם הרבה דייגים".

כ- 200 ישראלים מטיילים בשנה באוגנדה, היא מדינה נוצרית, הרבה כנסיות  ויש שם בית חב"ד: "מדינה שאם אתה מורה, שוטר אתה מכובד ומתוגמל – מקצועות שניים לכומר".

כתבתי על אירית רבינוביץ מקדימה צורן שנסעה כתרמילאית ונשארה ארבע שנים ונסעה לבקר שם אחרי שנישאה עם כל משפחתה. היא מקיימת הרצאות על הפעילות שלה במלאווי, על מטיילת שבנתה מרפאה, בתי שימוש, בית ספר ועוד ושומרת עד היום על קשרים עם אנשים בכפר. האם אתה מתכוון לכתוב ספר על השנה באוגנדה?

"חשבתי על זה, עדיין חושב וטרם כתבתי".

מה בכל זאת אתה מתכוון לעשות?

"יש לי חלום ואני רוצה לגלגל אותו בקרב אנשים במועצת עמק חפר. אני רוצה לקחת משלחת של בני נוער ולחשוף אותם לעולם אחר ללמד אותם להכיל את השונה. דבר כזה יכול לשנות את הנער. ראיתי שהגיע בית ספר מהארץ לשבוע ואיך זה השפיע על הנערים ובעיקר אני רואה מה זה עשה לי. ואני בא ממקום שיש בו הכלה". "בנוסף הייתי רוצה בעתיד לחקור את הנושא של צרכים מיוחדים ובעיקר אוטיזם במדינות עולם שלישי ובעיקר באפריקה, ולאחר מכן בעזרת המידע שיווצר מהמחקר למצוא דרכים לסייע"

מה זה עשה לך?

"אני לא מתעסק במה שאין, אני מעריך מאד את מה שיש. בהפסקת חשמל או הפסקת מים למשל אם בעבר הייתי מתעצבן היום לא. ואם יש משהו רע תעשה משהו כדי לשנותו".

אתה נמצא בקשר עם בית היתומים?

"כן, אני בקשר עם המקום הזה. בשנה שעברה הייתי שם חודש. ראיתי שהמתקנים שהקמתי עובדים, שהמקום נראה יותר טוב וזה עושה לי כשאני רואה שהם בעצמם מובילים לשינוי".

בימים אלו ניצן עובד על פרויקט ועבודה משותפת עם AUTISM RWANDA ארגון מקומי ברואנדה אשר מבקש לטפל בילדים עם אוטיזם ברואנדה ולסייע למשפחות שלהם. ניצן אמור לנסוע בחודשים הקרובים למפגשים ראשוניים ברואנדה. הקשר נוצר לאחר שניצן טייל ברואנדה בתחילת השנה ובעזרת שגריר ישראל ברואנדה, מר רון אדם.

בוקסה/ אחי בר

ביום הבינלאומי שהוקדש לאנשים עם צרכים מיוחדים ניצן כתב:

"אני אח לבר, אדם מקסים, חזק ובעל כוחות ויכולות מעבר לרגיל. הא כן, לבר יש גם אוטיזם. בכובע השני שלי, אני מתעסק באופן מקצועי בתחום של צרכים מיוחדים ובנוסף לומד לתואר שני בתחום המדהים הזה, אבל זה ממש לא העניין.

אז מה העניין? אני רוצה להציע לכם – הורים, אחים, אנשי מקצוע ובכלל אנשים במרחב הציבורי את האני המאמין האישי שלי:

'אני רוצה להציע דרך וצורת מחשבה שעוזרת לי להגיע לשיחות נפש עם בר ועם עוד חברים וכן אני קורא להם חברים, עם צרכים מיוחדים.

כבוד: על פניו מושג כה ברור ודרך ארץ שרובנו נוהגים בה. אך לעיתים קרובות כאשר אנחנו נפגשים עם בעלי צרכים מיוחדים אין אנו נוהגים כלפיהם בכבוד. אני סבור שזה לא מגיע ממקום רע, אלא להפך – מתוך רצון לעזור ולסייע להם כמה שיותר ולהקל עליהם. אבל הדרך למטה רצופה בכוונות טובות, ולמרות שלעיתים מתן כבוד עלול להיראות כמו עוד מעמסה על בעלי צרכים מיוחדים זאת הדרך היחידה להראות להם ולנו שהם שווים. אל תניחו שהם לא יבינו, שלא יצליחו לבד או שזה יהיה להם קשה מדי. תנו להם את הכבוד לבחור, לנסות, להיכשל, להצליח. תנו להם את הכבוד שאתם הייתם רוצים לקבל.

פטרונות: אל תהיו פטרונים כלפיהם, אל תמנעו מהם את הזכות לבחור ואת הזכות לחופש מחשבה. בוודאי שתעזרו להם, הסבירו להם, תחשפו בפניהם את האופציות – אבל אל תתיחסו אליהם כמו אל ילדים קטנים, תנו להם כבוד תואם גיל ותעשו תהליכים ביחד ובצורה שווה, לא שאתם המובילים והם המובלים.

רגשות: אני פוגש לא מעט הורים ובעלי מקצוע שפוחדים כאשר הילדים שלהם סובלים, עצובים, בוכים ובאופן כללי לא מאושרים. לכל הורה זה קשה מאוד בד בבד להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. אבל חשוב שנבין, אין אושר בלי סבל אין שמחה בלי עצב. צריך לעודד אותם להרגיש ולחוות, כל רגש הוא לגיטמי ורצוי. המקום שלנו הוא לתמוך בהם, להיות אוזן קשבת ולסייע להם לבטא את הרגשות בצורה הנכונה. העולם לצער כולנו אינו צמר גפן נעים ולכן אסור לנו לעטוף אותם באשליה כזאת, למרות שזה אינסטינקט ברור.

תהיו חברים: פשוט תהיו חברים שלהם, תדברו אתם ותספרו להם מה עובר עליכם. תראו להם שגם לכם יש משברים וקשיים לצד הצלחות ושמחות, תהיו אתם במערכת יחסים שווה וחברית. אצלי זה תמיד הדרישה הראשונה שלי מעצמי ואני רואה כיצד זה גורם להם להרגיש – הרגשה שיש להם חבר בעולם ולכל אדם זה חשוב ומהותי. יתרה מכך, אין לכם מושג כמה זה עוזר להורים לדעת שיש עוד אדם בעולם שהוא חבר של ילדם עם הצרכים המיוחדים. אז אני מבקש – פשוט תהיו חברים שלהם!