fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אנחנו לא לבד עם הקורונה. חברים בעולם מפרו ועד להודו מדווחים

סובבנו את הגלובוס, ומצאנו חברים בעולם שכמעט לכולם זיקה לנתניה ובדקנו איך מתנהלים מול הקורונה במדינות בהן הם חיים ומה הם חושבים על המצב בישראל
משפחת דיין בן מלך בפראג - הכל פתוח

כל העולם חווה את אותן הבעיות כמונו. סובבנו את הגלובוס, ומצאנו חברים בעולם שכמעט לכולם זיקה לנתניה ובדקנו איך מתנהלים מול הקורונה במדינות בהן הם חיים ומה הם חושבים על המצב בישראל. לכולם יש ברכה אחת לשנה החדשה: "שהקורונה תחלוף, השמיים ייפתחו, המדינות יארחו ואנחנו נחזור לטייל בעולם בריא יותר".

 חברים מדווחים על הקורונה בעולם

פרו – אורי כהן העמק המקודש – כולם בריאים

אני יותר מתשע שנים כאן. אני גר בכפר קטן ב "עמק המקודש", לב ממלכת האנקה לשעבר. עיסוקי היה הדרכת טיולים מיוחדים ואירוח. ליווי אנשים בתהליכי ריפוי ועוד ( כתיבת ספרים לילדים, הלחנת מוסיקה, הופעות ). בכפר שלנו כל עניין הקורונה מאד רגוע. אין כאן מעקבים או בידודים, הזקנים חיים בחיק משפחותיהם. כולם בריאים. אני חושב שמה שקורה בישראל נועד לדבר אחד – חיוב אנשים ב " חיסונים " שאף אחד לא יודע מה הם מכילים ומה השפעות הלוואי שלהם. "החיסונים" האלה הם שלב ראשון במעקב מתמיד אחרי אזרחי העולם. מעקב שיצר מאד את חופש הפרט.

כאן כולם רגועים ומאירים את פניהם זה לזה. אין שום הגבלות ( מלבד עטיית מסיכה במקומות ציבוריים ), אין אכיפת משטרה. יש שוטרים בעמק אבל הם חביבים מאד, גם אם הם רואים שאתה ללא מסיכה. אין כאן בידודים ואין מעקבים ואין הפרדה בין זקנים למשפחותיהם. יש ערבות הדדית במשפחות והסטודנטים והאנשים שעבדו בתיירות ואיבדו את פרנסתם שבו לחיק משפחותיהם וכולם דואגים לכולם. הלוואי על כל העולם מה שקורה כאן.

ארה"ב – רחל קרוגליאק – מוסקוביץ – קולידג׳ קורנר בוסטון – יש פחד

אני גרה כבר מספר שנים בבוסטון. בהתחלה היה פה די קשה. לא היה סגר מוצהר אבל האנשים ״סגרו״ את עצמם. אין אדם שאני רואה ברחוב בלי מסכה (גם אלה שרצים או רוכבים על אופניים) מקפידים מאד על מרחק בין אנשים. יש שעות מיוחדות בסופרמרקטים לאנשים מעל לגיל 60. באזור שלי מרבית הלימודים מתנהלים בזום. התחבורה הציבורית מתנהלת כרגיל אך נראה לי שיש פחות נוסעים. הרבה מאד אנשים עובדים מהבית ומקומות העבודה מאשרים ואף מעודדים זאת.  למרות הכל כולם בפחד מתמיד. חוששים מהתפרצויות נוספות. עד כמה שידוע לי בתי החולים לא מלאים ואני מקווה שכך גם ימשיך בעתיד.

צ'כיה – קרן (בן מלך) וערן דיין פראג – הכל פתוח

לפני שנה ארזנו את חיינו, נפרדנו מהמשפחה ומהחיים המוכרים, ויצאנו ערן ואני לרילוקיישן בפראג במסגרת העבודה. עם שלושה ילדים (10,8,4) יצאנו לכבוש לא רק חלומות אלא גם כמה יעדים באירופה, שכן טיולים ביבשת היה אחד מהמטרות לשמם יצאנו למסע הזה.  אך גם אנחנו, כמו רבים אחרים על פני הכדור בו אנו חיים, הבנו- תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הקורונה נקראת בדרכינו.

הגל הראשון של הנגיף היכה באופן מתון בצ׳כיה. התושבים הממושמעים נשמעו להנחיות הסגר, עטיית המסכות וסגירת בתי הספר ומרכזי הקניות, כפי שהנחתה הממשלה. יחד עם הגבלות אלו, ניתן היה לקיים ספורט יחידני וכן טיולים בטבע והפארקים התאפשרו במסגרת משפחה גרעינית.

עם תחילתה של עונת הקיץ, שבו החיים למסלולם לצד הקורונה, ההגבלות הוסרו, הגבולות נפתחו, המסעדות ומרכזי הקניות שבו לפעול, אך תוך שמירה על ריחוק חברתי מתאים, וכן עטיית מסכות רק ברכבת התחתית.

"חגיגת סיום הסגר" אף לוותה בארוחה חגיגית בשולחן ארוך על גשר קארל המפורסם. ואנחנו כמשפחה ניצלנו את הזמן וטיילנו עם הרכב אל המדינות השכנות.  בימים אלה הגל השני שוב מכה באירופה, אבל לעומת הגל הראשון, הממשלה לא ממהרת ללכת לסגר ומשתדלת לאפשר לכלכלה ולחינוך להתקיים ככל שניתן.

נכון להיום: עטיית המסכות הינה חובה בתחבורה הציבורית, ובמקומות סגורים בלבד. בחוץ אין צורך. החנויות, המסעדות וכל מרכזי השירות פועלים כרגיל אך בהתאם להנחיות המרחק וההיגיינה. מסעדות ומקומות בילוי נסגרים בשעה 22:00. בתי הספר לומדים כרגיל, התלמידים נדרשים למסכות בתוך החללים הסגורים. התחבורה הציבורית פועלת כסדרה, ללא שינויים בלוחות הזמנים. הגבולות למדינות האיחוד האירופאי פתוחים. בידוד ובדיקת קורונה שלילית נדרשת בחלק מהמדינות, בהתאם לתוכנית הרמזור האירופאית (שהוקמה הרבה לפני גמזו) החל משבוע הבא, אירועים והתקהלויות- עד 20 אנשים.

חשוב להבין, שעל אף הרצון הגדול להשוות בין מדינות שונות, יש קושי רב. גם אם גודל האוכלוסיה ומספר הבדיקות המתבצעות הינו שווה בין מדינות- המצב הפוליטי, התרבותי וההיסטורי הינו גורם משפיע על התנהגות האוכלוסיה וההנחיות.

צ'כיה, על אף שצפויות בחירות בתחילת אוקטובר, לא מנהלת את המשבר על ידי לחצים פוליטיים: לא מימין ולא משמאל. ישנה ממלכתיות בין חברי הפרלמנט ואף שימוש דוגמא ראוי. התושבים, רובם ככולם, ממושמעים להנחיות המדינה, גם אם הם לא מסכימים עימם או חושבים אחרת.

מספר קטן של הפגנות התקיימו ברחובות העיר וכולם התנהלו באופן מסודר בהתאם למגבלות המשטרה ובהתאם להנחיות המדינה. הממשלה הבטיחה כי תעשה כל שביכולתה שלא לפגוע בכלכלה ובחינוך, ושסגירת בתי הספר היסודיים תהייה המוצא האחרות. בנתיים, עומדים בהבטחה.

ואנחנו, נקרעים בין שני המדינות. זו שאנו חיים בה כעת וזו שבה הלב והמשפחה נמצאת. עוקבים אחרי המספרים, אחרי ההנחיות, כואבים את כאב הגעגועים למשפחה שבארץ וגם עצובים לנוכח המצב בארץ – השיסוע, הלחימה והיעדר הממלכתיות בקרב כל 120 חברי הכנסת בישראל (מכל הקשת הפוליטית). ובאותה העת אנחנו מחזיקים אצבעות ומקווים לעתיד טוב יותר לעולם, ואף ליום שבו שוב נפגש עם המשפחה שבארץ.

ארה"ב – בלהה קרפל אנסינו לוס אנג'לס  – אחריות אישית

אנחנו גרים בלוס אנגלס קליפורניה, בפרוור שניקרא אנסינו. בבעלותנו חברת הסעות עם כל סוגי המכוניות, כרגע בגלל הקורונה, או איך שמקפידים לקרא לזה פה COVID 19, יש לנו פחות עבודה כי אנשים מאד נשמרים.  אני מקווה שאחרי מציאת חיסון העבודה תחזור לקדמותה.

האמריקנים הם עם מאד ממושמע ולא תיראי פה אדם בלי מסכה, הכללים של ריחוק חברתי נשמרים בכל מקום ולא מוטלים קנסות כבדים.

בשלושת החודשים הראשונים לא יצאנו בכלל מהבית, לא התראינו עם הילדים מחשש שידביקו אותנו כי אנחנו המבוגרים בסיכון יתר. כל מי שאני מכירה התנהג כך, פעם בשבוע יצאתי להצטייד במזון, בעלי חנויות המזון, הכניסו כל פעם כמות קטנה של אנשים ורק שיצאו, נכנסו אחרים. עגלות הקניה מחוטאות בחוץ, ולאנשים ששומרים מרחק חולקו כפפות ולמי שלא היה חולקו מסכות. תורים ארוכים, אבל כולם קיבלו בהבנה.

לאחר ארבעה חודשים התחילו לפתוח דברים לאט: מסעדות רק עם ישיבה בחוץ, ברים ופאבים עדיין סגורים בימים אלה, אנחנו באופן אישי לא הולכים כרגע למסעדות גם בחוץ. איסור התקהלות, שנת הלימודים הזו בבתי ספר ובאוניברסיטאות מתקיימת בזום, כלומר בתי הספר סגורים. חנויות פתוחות עם הקפדה על מספר השוהים בתוך החנות באותו זמן. בתי קולנוע, מוזיאונים, אולמות קונצרטים, בתי כנסת, כנסיות סגורים עדיין. החזרה מתנהלת פה בצורה איטית, לפי מחוזות: מחוז שנרשמו בו פחות מקרי מוות במשך שבועיים רצופים מקבל עוד הקלות, כך שזה לא אחיד בכל לוס אנג'לס. כמו כן כל מושל מחליט לגבי המדינה שלו והמצב שונה בין מדינה למדינה, מדינות שחזרו מהר מידי לשגרה חוו עליה במספרים ונסגרו מחדש.

יש פה אחריות אישית של אנשים. אני לא צריכה שהממשלה תאמר לי לשים מסכה ולא להתקהל. אני יודעת שאני צריכה לשמור על עצמי ועל היקרים לי ולהימנע מלהדביק אחרים, גם אם מותר להתקהל עד 20 איש אני לא מתקהלת גם עם 10 זרים.

לא ברור לי מה קורה בארץ, למה אנשים מזלזלים כל כך ולא מקפידים על ההוראות, שמעתי שאנשים חגגו את ראש השנה ביום חמישי לפני הסגר, או נסעו בהמוניהם ונשארו אצל משפחה עד מוצאי החג, את מי בדיוק הם מרמים? לא ברור לי. או שמים מסכה מתחת לסנטר ורק אם בא שוטר שמים על הפנים, מסיבות, חפלות כפי שאני רואה מתמונות בפייס של אנשים שחוגגים והרי התוצאה.

ישראלים לא אוהבים להיות פראיירים וירמו וישקרו כדי לנצח את השיטה , אבל הם בעצם מרמים את עצמם. ועכשיו דבר חדש , אם הם מפגינים, אני פותח בית כנסת, אם אלה מתפללים אז אנחנו יכולים להפגין, בקיצור כאוס גדול.

ומי נפגע אנשים שכן מקפידים על ההוראות, כמו אחותי למשל שסגרו להם את החנות בנתניה פעם נוספת. מאד כועסת על המצב בארץ ולא רואה איך הדברים מסתדרים עד שכל אחד יבין שהוא אחראי לעצמו ולסביבה.

צרפת – נורית גאון  פרובנס  – יש מבוגר אחראי

אנחנו 4.5 שנים בפרובנס. נמצאים כאן בעקבות ריחוקיישן בתחום ההייטק. ואני בתחום התיירות. תקופת הקורונה היתה טלטלה במיוחד לי ולעסק שלי משום שאני בעיקר עובדת עם ישראלים ומיד השמים נסגרו ועושה רושם שהתיירות מישראל לא תקרה בשנתיים הקרובות. מצד שני בילינו המון זמן משפחתי יחד. היתה שקיפות מצד הממשל בנוגע לתהליכים והסגר וסך הכל  היתה תחושה שיש מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו. בתי הספר נפתחו ויש פרוטוקולים ברורים למקרי הדבקה. מסתכלים על מה שקורה בארץ בדאגה, גם ברמת הקורונה, גם ברמת הפוליטיקה והחיכוך והשסע שקיים בחברה. הספקנו להגיע לארץ לכל אוגוסט ואני שמחה על כך, כיוון שלא ברור מתי נוכל לבקר שוב.

אנגליה – נוגה רותם ליבוביץ לונדון –  כמה שיותר בבית

אנחנו גרים בלונדון כבר שלוש שנים לפני כן גרתי  שנתיים וחצי בבוסטון ללימודי התואר הראשון שלי. בעלי מהנדס תוכנה ואני מלחינה לסרטים וזמרת הקלטות.

סביב מרץ נכנסו לבידוד ובהתחלה זה היה קצת קשה אבל מהר מאוד נכנסנו לשגרת עבודה. בתור מלחינה שום דבר לא השתנה לי כי העבודה שלי תמיד הייתה מהבית. הלימודים לתואר השני עברו ללימודים באינטרנט שזה היה קצת מאתגר אבל הסתדרנו עם הכל, עם כל זה שמבאס לא לראות את החברים ולהקליט את המוסיקה ולבצע קונצרטים של המוסיקה שלנו. לבעלי היה קצת מוזר לעבוד מהבית אבל סידרנו לו עמדת עבודה נהדרת. מהר מאוד הבנו שדווקא התקופה הזאת מאוד טובה לנו ונהננו מאוד מהתקופה שלנו ביחד. כמובן שלנו יותר קל כי אנחנו זוג בלי ילדים עדיין.

בגלל שאנחנו לא גרים בארץ אז התקופה הזאת נראית קצת אחרת מכאן. כרגע אנחנו לא בבידוד אבל עדיין שומרים על עצמנו, שמים מסיכות במקומות סגורים חוץ ממסעדות ופאבים, ברחוב שומרים מרחק כמה שאפשר אבל לא לובשים מסיכות באוויר הפתוח והאמת שמנסים להישאר כמה שיותר בבית אם אפשר.

מה שקורה בארץ זה משהו שאני לא בטוחה שאני יכולה באמת להגיב כי אני לא גרה בארץ ולא מושפעת ישירות מהמצב. ממה שאני שומעת מהמשפחה והחברים והחוויה שלהם, המצב לא טוב ולהרבה אנשים מאוד קשה מהמצב הכלכלי אבל המשפחה והחברים הקרובים שלי מצליחים להתמודד מאוד יפה ומנסים לשמור על עצמם ומשפחתם.

הולנד – מרים ברוך אמסטרדם  – עסקים כרגיל ובלי מסכות

אני אחות מוסמכת טיפול נמרץ פגים. אני גרה בנתניה ובאמסטרדם. בהולנד אנשים לא הולכים ברחוב עם מסכות אבל בתחבורה ציבורית כן. כמו כן בסופר מרקטים מכניסים אנשים לפי כמות ולא בצפיפות כדי לשמור מרחק.

השימוש במסכה בארץ נראה לי מגוחך. אנשים הולכים עם המסכה מתחת לסנטר, משתמשים עם מסכה הרבה פעמים וזה יותר גרוע מאשר ללכת בלי מסכה. בהולנד אנשים ממושמעים, מלבד קבוצות של צעירים או סטודנטים. אבל גם אצלם נראה שעכשו מקפידים יותר. עד עכשו התנהלו כאן משחקי כדורגל כרגיל, עם איסור לצעוק ולשיר. עכשו כנראה יגבילו.

בהולנד מנסים לשמור על עסקים כרגיל כדי שלא תהיה פגיעה כלכלית. מסעדות פתוחות עד ל-50 איש עם שמירה על מרחק 1.5 מטר. בהולנד המפלגות ימין ושמאל כמעט באותה דיעה לעומת מה שאני שומעת שנעשה בארץ, גם ויכוח פוליטי וגם חוסר משמעת.

בהולנד הגבילו את התפילה. בבתי הכנסת יש להרשם מראש ולהזמין מקום תפילה כאשר חברי הקהילה קודמים וכמות האנשים מוגבלת ל-50 עם מרחק חברתי.

הייתי רוצה לחזור לארץ אבל, למרות שאני עובדת כאחות מוסמכת 43 שנים בארץ לא מכירים בזה ואני לא יכולה לעבוד בבית החולים לניאדו. מבקשים ממני ללמוד, לעשות כמעט הכל מחדש אולפן וסטאג' וזה בלתי הגיוני ולכן אני חיה באמסטרדם, עובדת ומתפרנסת.

קנדה – דבי ויהודה קאופמן ונקובר – אין הגבלות

אנחנו נמצאים בונקובר 13 שנים. יהודה הוא מנהל רכש בחברה גדולה ואני מנהלת את הנכסים של המשפחה. יש לנו שלושה ילדים הגדול מנהל IT השני טייס והבת עובדת באייר קנדה.

אנחנו גרים באזור לא צפוף רובו טבע ונוף ובתים פרטיים. מבחינת הקורונה המצב כאן די טוב. אנשים שומרים על הכללים למרות שאין איסורים וזה לא חובה הרוב עוטים מסכות פנים, יוצאים כמה שפחות ושומרים על מרחק. כל העסקים כאן פתוחים, הקניונים הפארקים ובתי הספר גם. היתרון כאן שהמרחקים בין שכונות המגורים הם גדולים ואין מגעים בין אנשים ברוב שטחה של קנדה. אני לא מכירה מישהו שחלה בקורונה, שמעתי על חבר של חברה.

אנחנו מחוברים לחדשות מהארץ וקשה לנו לראות מה שקורה. את יום כיפור נעשה בבית, יש לנו בית כנסת אליו מתכנסים הרבה ישראלים.

סלובקיה – תומר פחימה -בנסקה ביסטריצה – מצב חרום

20 שנה בסלובקיה עוסק בתיירות מישראל. יש לנו כרגע 9300 חולים וזה לא הרבה. מאתמול הוכפל מספר החולים ביממה ולכן הכריזו על גל שני וזה אומר הגבלות על ארועים וספורט והתקהלויות ל-30 איש בלבד. אנחנו נכנסים עכשו למצב חרום של 90 יום של סגר כללי. סלובקיה היא מדינה קטנה והיא לא יכולה להתמודד ולא ערוכה לקלוט עשרות אלפי חולים. העם ממושמע מאד, בכל זאת מדינה קומוניסטית. בתחילת המגיפה כולם עטו מסיכות באופן מוחלט, סגרו הכל ולא היו הדבקות. ההדבקות החלו לאחרונה כאשר אנשים חזרו מחופשת הקיץ במדינות השכנות שהיו אדומות. לכן סגרו את הגבול למשל עם אוסטריה ומי שהגיע משם חוייב בבידוד.

הסיוע הממשלתי היה: מעסיק היה מקבל סיוע של 80 אחוז לשלם לעובד שלו ואת ה-20 אחוז מיסוי היה סופג. הממשלה סייעה ב-50 אחוז מעלות השכירות בתנאי שהבעלים מוותר על 50 אחוז. היו הטבות למי שנשאר בבית עם הילדים. התיירות מחו"ל כולל ישראל התבטלה לחלוטין אך במקומה המדינה עודדה תיירות פנים והיה מפוצץ.

הקורונה בעולם ואנחנו יצאנו אל העולם החופשי

יוון – מויש מעוז קורפו – הקורונה לא מנהלת את המדינה

הרעיון לנסוע לקורפו, עלה עם ההכרזה על הסגר הקרב. היה ברור שאת החגים לא נוכל לחגוג, באווירה הדכאונית הנכפית עלינו. כזוג אשר כל חייו פעיל בטבע, בטיולים, בספורט, ביציאה מהבית ,לא היינו מרשים לעצמנו כלא על לא עוול בפנינו ועוד בחגים.ז וגתי זהבה ,אהבת חיי, ממילא בחופשה בחול המועד, אני מובטל מטיולים עקב הסגר. קרצנו איש לראותו והחלטנו, נוסעים. יצרנו קשר עם קרובת משפחה של זהבה ובעלה, הוא מדריך טיולים ותיק, ברשותם אתר נופש מדהים בשם summer wine friendly resort, בקורפו, למרגלות ההר הגבוה ביותר באי הירוק הנפלא, פסגת פנטוקרארטור. לא היה קץ לשמחתם ולשמחתנו. ההכנות החלו להתגלגל במהירות וביעילות. היה ברור שהמוני עם ייצאו לחגים מהארץ, לפיכך היה נחוץ וחיוני להזמין טיסה מבעוד מועד. במקביל, בדיקות קורונה, מילוי טפסים וכ'ו. כל הכוכבים הסתדרו והמתנו בדריכות להחלטה ומתווה בעניין נתב"ג. המתח העצום התפוגג עת מצאנו עצמנו מאושרים במטוס מלא לחלוטין. כולם שליליים לקורונה, מסכות עטויות על פני כל הנוסעים, שעתיים ומחצה של טיסה רגועה והנה אנו כאן בקורפו. יש,להדגיש כי בביקורת היציאה מהארץ, נבדקו להלן- תאריך רכישת הכרטיסים, טרם הסגר כמובן, תוצאות בדיקת קורונה, טופס PLF המאשר כניסה ליוון, אישור משרד הבריאות לעליה למטוס. הכל שווה ולו כדי לצאת לחופשי הרחק ממדינת ישראל האדומה, החולה והמסוגרת.

יצאנו אל העולם החופשי ,עדיין עטויי מסכות, או אז , גברת מקומית בעלת סוכנות להשכרת רכב, התפלאה לראותנו עם מסכות. "הסירו אותן", כאן אין צורך, רק במקומות סגורים. אנשים חיים, נעים בלא מסכות, מורא, פחד ומחסומים מסעדות , טברנות, הכל חי ונושם. נפגשנו בהתרגשות עם קרובינו, אירוח, קבלת פנים בסגנון יווני עם אוירה משלבת יוונית ישראלית, אור וחיוך על פנינו. באנו מאווירת יום כיפור אל החיים עצמם. התמקמנו במלון המהמם, בלב הטבע וביומינו הראשון, כבר הספקנו לגלות גן עדן מעולמות האי המדהים, הירוק, עטור עצי  זית, כרמים, צוקי מגור אדירים אל ים תכול, מפרצי טורקיז, מנזרים מהממים, אווירה כה נעימה, גן עדן. מזג האוויר, חמים ונעים ביום, קריר בלילה, פקד אותנו מטר גשם עד וקצר אתמול אחה"צ, להזכיר כי קורפו הוא האי הגשום ביותר ביוון.

הכל כאן הפוך מישראל. אין לחץ, אין היסטריה, שנות אור מה שקורה כעת בארץ. אין מסכות למעט מקומות סגורים כמו כנסיות, מוזיאונים, מסעדות. אין שוטרים ומחסומים. רגוע. אנשים חיים ברוגע, בקצב אחר, שונה, בין אם על חוף הים ובתוך המים, כאן איש לא רודף, אחרי איש. ברור שתודעת הקורונה קיימת, אך היא לא מנהלת כאן את המדינה. אנשים רגועים וממושמעים באשר לצורך לעטות מסכות במקומות סגורים בלבד. לא תראו כאן מסכה אחת במרחב פתוח,ב טבע ובים. כמה חבל שבמרחק שעות ספורות מארצנו, קיים עולם אחר אמיתי, בו אנשים חיים, בו אין פוליטיקה, בו החיים עצמם הם העיקר, בו אנשים חיים בלא מורא ולחץ, בעוד שבארץ, הכל הפוך מכאן. רק מסיר הלחץ בארץ אנשים נעשים חולים. יצאנו לכאן, אסקפיזם של בריאות, שפיות, אשר יחזקו את הגופנפש.

קירגיסטאן – פבל גולדנשטיין בישקק – הקורונה כלי פוליטי

נמצא עשר שנים בקירגיסטאן מהם שמונה שנים עוסק בתיירות מישראל. כרגע אנחנו מצויידים כולם במסיכות, שומרים מרחק, אסור להיות במסעדה יותר מ-50 איש. הכל פתוח. גני ילדים פתוחים. ילדי בתי הספר לומדים בינתיים דרך אינטרנט. באוקטובר יהיו כאן בחירות והקורונה הפכה כאן לכלי פוליטי של המשטר.

הקורונה בעולם וגם כאן. המדינה נסגרה בחודש מרץ עם 300 חולים. בתחילת מאי הכל נפתח אבל אז התחלואה עלתה ויש טענות למערכת הבריאות. מה שקרה כאן שאנשים התארגנו דרך הפייסבוק. גוייסו סטודנטים לרפואה ובבתי מלון עשו חדרי חולים ובכך שחררו את בתי החולים. הציבור דרש יותר מכונות הנשמה והורדת מחירי התרופות. מה שהכי מרגש הוא שרופאים מקירגיסטאן שנמצאים ברחבי העולם חזרו מיד הביתה כדי לסייע לעם שלהם. היום מספר החולים יורד ואני מייחס זאת רק להתנהגות של הציבור שהוא מאד ממושמע ותורם אחד לשני.

הודו – סנטיפ מליק ניו דלהי – מחלימים מהר

החיים קשים בהודו כמעט 85 עד 90 אלף מקרים של חולים אבל אחוזי ההתאוששות הם מהטובים בעולם. התיירות מעטה מאד ואני כמדריך יושב בבית. הקורונה בעולם כולו וההגבלות כמו בכל העולם מסכה ומרחק חברתי בקנינים ובבתי ספר. הקולנוע הכל סגור, אבל עכשיו יותר אנשים יוצאים לשווקים  כי אנשים חוששים פחות, דבר שגורם לעליה בתחלואה"

נפאל – פורנה טמאנג – קטמנדו – המדינה סגורה

כאן בנפאל הרבה מאוד חולים מעל 70 אלף  אבל גם הרבה מאד מחלימים מעל 50 אלף וכ-500 מתים. המדינה סגורה אין יוצא ואין בא ולכן אין לנו עבודה והמצב שלנו קשה מאד.

ארה"ב – זמירה תמיר ניו יורק – תחלואה בריכוזי מגורים של חרדים

אין אצלנו סגר.  אנחנו שומרים על מרחק  אפילו אל הנכדים אנחנו לא מתקרבים. המסכה לא עוזבת אותנו כשאנחנו בחוץ. כשאני צועדת ומולי צועד מישהו שני הצדדים עם מסכה.

ההדבקות נגרמות גם אצלנו מריכוז של דתיים – ויש הרבה חרדים בסביבה. חודשים שלא הלכתי לקנות מוצרים מישראל בחנויות של הדתיים מחשש להדבקות ועכשו אחרי החגים התחלואה גדלה מאוד. בסביבה שלי אנשים שומרים מאוד. אי אפשר להכנס לחנות בלי מסכה ולשמור על מרחק אחד מהשני. על הרצפה יש סימוני מרחק ואנשים מקפידים על מרחק. בעלי החנויות מקפידים מאוד ולא מרשים להכנס לחנות בלי מסכה שמכסה אף ופה.

בארץ המצב קשה יותר כי האנשים מזלזלים ולא שמים מסכה המכסה אף ופה .

חברה שהלכה לחנות רשת גדולה ובמחלקת הבשר בקשה משני מוכרים צעירים לשים מסכה הם הראו לה אצבע משולשת. אם אנחנו לא נשמור על הכללים איפה שאנחנו נמצאים המצב יהיה רע.

 

 

 

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות