הייתי שבועיים בחופי תורכיה ונהניתי מכל רגע. כשאתה בטבע ואתה רחוק מאירועים ובעיקר מהאינטרנט, אתה מתחיל לחשוב יותר צלול. דגים ומוזיקה בתוך מפרצים מרהיבים הם היופי של החיים. חסן איזמט בכפר הדייגים לא מדבר על פוליטיקה, הבת שלו, סטודנטית לרפואה בחופשת הקיץ, דווקא כן. היא שואלת הרבה על הסכסוך, על נתניהו ועל יחסי חילונים-דתיים בישראל. לשאלה שלה האם ייתכן בטווח הגיוני הסכם מדיני עם הפלסטינים, אני משיב לה, שמי שאומר שאי אפשר לעשות שלום הוא גונב דעת, שרוצה שהשכנים שלנו יתייאשו ויעזבו. אבל זה לא יקרה, אני אומר לה, ייתכן שהרע עוד לפנינו, ודווקא אני מאמין שהיחיד שיכול לסגור עניין הוא בנימין נתניהו, אם רק ירצה, ואם הוא הולך על זה, אני מצביע בשבילו.
לגבי תורכיה, המצב מעורפל מבחינת אנשי החוף, שם שעוסקים בתיירות. הפחד הוא התגברות הטרור. טרור מחליש תיירות באופן מיידי. ביוון, למשל, יש ירידה בתיירות אמריקאית. פעם היו באים 200 אלף איש לחופשות של הביוקר. היום המספרים מעידים שלפחות זמנית הטרור מנצח. גם בתורכיה יש חשש של מעצור. למשל הישראלים, האם בסופו של דבר יחזרו? האם בכלל ניתן לתכנן עונת תיירות כשבצל דינמיקה של פיצוצים? במקומות שבהם ביקרתי, מקומות שרחוקים מאיסטנבול יותר מאשר מחיפה, עדיין לא מעכלים את מהפכת הנגד של ארדואן. מחכים לראות איך הדברים יתנהלו בעתיד. הם קצת חוששים. אני יותר חושש שאנשים טובים, ישרי לב, הגונים וחופשיים, ישלמו את המחיר. אני בקשר טלפוני עם חברים בתורכיה ואני יודע שהאח הגדול כבר יושב להם על הקו.
