כל פעם שמגיע לביתי מכתב רשום, אני נכנס למצוקה. לא, אני לא מפחד מקנס מהעירייה, מס הכנסה, תשלום לכביש 6, או סתם מרעין בישין. למרות זאת אני יודע שהלך לי היום כי אאלץ לעבור את הוויאה דה לורוזה של הדואר.
ביום שני האחרון עמדתי 50 דקות כדי לקבל מכתב רשום. כשראיתי שזמני הולך ואוזל ואני צריך לעזוב את התור כדי לקחת קרובת משפחה מבוגרת למרכזית המפרץ, הבנתי שאני בבעיה. כל תחנוניי לקיצור הליכים לא עזרו, ובלית ברירה נטשתי את המשמרת לטובת דבר דחוף יותר.
מדובר בשיטת עבודה שיש בה באג שברור ללקוחות ולא ברור להנהלה. אנשים מזדקנים בדואר, אנשים עושים היכרויות חדשות, שומעים שמועות, מעבירים סיפורים עממיים ומבלים את השעות בציפייה דרוכה שמשהו טוב יקרה. אם זה ככה, אז אולי שיגישו שם קפה ותה ומרק חם, או יציעו עיתונים ופינת שידוכים, ואולי איזו מיטה למנוחה, כי בסך הכל הזמן עובר בעצלתיים ומכתב רשום חדש יכול להופיע באופק עד שנקבל את זה האחרון.
נחמה פורתה
אין ספק שהכדורגל הטוב והיפה נמצא בניכר ומשוחק בשעות הקטנות של הלילה. מצחיק אותי שחשבנו לתומנו, כי אם נשחק בפלייאוף כתוצאה ממקום שלישי בבית המוקדם, יש סיכוי שנגיע ליורו. הבל הבלים. אנחנו רחוקים משם שנות דור, שלא לומר שנות אור. המחויבות, הכושר הגופני והכישרון נעלמו מהכדורגל הישראלי ופג הקסם. גם אצל מכבי תל אביב, שלא לדבר על החיפאיות. תזכרו את מה שאני כותב עכשיו, הגול הנפלא של שלומי ארבייטמן מבאר שבע, גול הניצחון נגד הפועל חיפה לפני שבועיים, הוא גול אליפות כמו שהגול של ג'ובני רוסו לפני 15 שנה נגד בית"ר ירושלים במחזור העשירי, היה גול אליפות של הפועל חיפה.
ונשארה מכבי חיפה עם הקללה עליה. איש כדורגל מחיפה, מבוגר בא בימים, אמר לי השבוע שיש קללה על הקבוצה. מעולם לא האמנתי בקללות ובמאגיה שחורה, אבל לך תדע, אולי מישהו שם צריך לבקש סליחה ממישהו אחר, אולי פגעו שם במשהו שלא לצורך. כך או כך, מזל שיש את קולומביה, ברזיל וארגנטינה, כנחמה בשעות הקטנות של הלילה.
