מאת סיגלית הופרט שגב
אני חושבת שזה בא עם הגיל. לא בכל גיל יכולתי לסנן. לא בכל גיל יכולתי לעמוד ולהגיד לא! זה אני לא רוצה! כי היכולת הזאת להגיד לא היא סוג של שריר שזקוק לאימון ועל מנת להפעיל אותו נדרשת בשלות.
עישנתי שנים רבות. עכשיו, ממרחק הזמן, אין לי מושג למה. זה היה משהו שכולם עשו ואני נגררתי אחר קסם העשן והחברותא ועישנתי לי מיום ליום, עד שיום אחד החלטתי להגיד לא. זה לא היה קל, אבל מרגע שהחלטתי זה היה סופי.
ככל שחלפו השנים, החלטתי לסנן יותר ויותר את מה שאני צורכת. אני אומרת לא לכוס הקפה השלישית, אומרת לא לפרוסת העוגה השנייה ואומרת לא, כשזה לא טעים לי, כי פעם גם את זה הייתי אוכלת.
אבל את הלא המשמעותי והחזק ביותר אני אומרת לכל מי שמנסה למכור לי אלימות על כל סוגיה. אני לא צופה בסרטים אלימים, לא בסדרות אלימות בטלוויזיה, אני לא קוראת ספרים שהמוטיב המרכזי בהם הוא רצח או כל אלימות אחרת ואני לא צופה בחדשות, כי מישהו שם החליט שתשעים אחוז מהמהדורה חייבת להיות מורכבת ממעשי אונס, רצח ומלחמות מכל מקום בעולם. אני בטוחה שחוץ מאותו הרצח קרו עוד לפחות שלושה דברים טובים, אבל טוב זה לא מעניין מספיק את עורכי החדשות, טוב לא מוכר כמו רע.
אני לא בוחרת לחיות בסרט של דיסני, אני פשוט מאמינה שאלימות היא משהו שמחלחל ומשפיע עלינו הרבה יותר ממה שאנו מבינים. אלימות הופכת את ההוויה הכללית שלנו לאלימה ומשחירה את הנפש. אלימות משחיתה וחברה שצורכת אלימות יומיומית גם ככה, לא צריכה עוד עזרים טקטיים בנושא. אנחנו מספיק אלימים גם בלעדי כל זה.
אני מאמינה בכל ליבי שעל כל מעשה אלים שנעשה בעולם יש לפחות מעשה אחד של חסד ואם צריכת האלימות משחירה את הנפש ויוצרת מעגלי אלימות נוספים הרי שמי שנחשף לגילויי חמלה, צדק אוניברסאלי, אהבה ללא תנאי וחסד, תורם לעצמו לפחות כמו זה שהפסיק לעשן.
אז פשוט תגידו לא! ותהיו טובים.
