אנשים שאין להם הומור, במיוחד הומור עצמי, מעוררים בי רחמים. שוטרים בארגון השוטרים במחוז ירושלים שראו פרומו לפרק בסדרה של אדיר מילר, "צומת מילר", בו הוא צוחק על ההטרדות המיניות במשטרה ועל רמת האינטליגנציה של השוטרים, נעלבו והחליטו לבטל הופעה של הקומיקאי שהוזמנה לערב הצדעה לשוטרי המחוז. במקרה הזה, המשפט – על ראש הגנב, או השוטר, בוער הכובע – הוא נכון, במיוחד כשערב כמו זה של אדיר מילר, שכל כולו סטנד-אפ וצחוקים, הופך את השוטרים לקורבן בעיני עצמם. זוהי כבר נורה אדומה שמזהה מצוקה אמיתית בתוך קהילת המשטרה.
לפי התפיסה שלהם, לא ניתן לייצר צחוק בשטח. מילר עלב בשוטרים, נאור ציון עלב בבת ימים, רמי שטרן עלב באנשי פתח תקווה, יעקב כהן עלב במרוקאים ועוד כהנה וכהנה. מדי ערב סטנדאפיסט אחר עושה קצת צחוק ממישהו באולם הופעות אי שם בארץ, והכל עובר ברוח טובה ובשיתוף פעולה. בעולם קשה כמו שלנו, הצחוק הוא חובה לבריאות, והומור עצמי נותן הזדמנות לראות הכל בפרופורציות הומוריסטיות. אם השוטרים נעלבו, סימן שהדימוי העצמי שלהם נמצא בשפל, גם כקולקטיב וגם כאנשים פרטיים.
נראה לי שלמפכ"ל יש עכשיו בעיה חדשה עם צאן מרעיתו, והוא צריך לעשות הרבה סדנאות בתוך המשטרה כדי שאנשים ירגישו יותר טוב עם עצמם. ראיתי את ההופעה של אדיר מילר, ואם השוטרים נעלבו לעומק, אז יש פה בעיית עומק. אדיר מילר הוא הסימפטום והבעיה עמוקה, מוזנחת וכואבת.
