יש בציבוריות הישראלית חלוקה מבנית ברורה בין שמאל לימין. בענייני שטחים, שלום, מעמדה של ירושלים וסוגיות כלכליות~חברתיות. בנושא אחד הקווים נחצים – עונש מוות למחבלים.
כמי שמאמין בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, דעתי נחרצת בעניין עונש מוות למחבלים. אדם שקם בבוקר על דעת עצמו או על דעת ארגונו, הולך לבית כנסת או למסעדה ורוצח אזרחים חפים מפשע, דינו מוות. יגידו המתנגדים, זה לא ירתיע וזה יגביר שנאה. אז קודם כל השנאה קיימת והיא הכוח המניע למעשה. הרתעה היא דבר יחסי. אם צעיר פלסטיני יידע שבקצה המסלול במקום כלא ואפשרות שחרור בעסקה, מצפה לו סיום החיים זה יכול להרתיע. זה מוסרי, זה טבעי וזה פרקטי – פחות עסקאות עם דם על הידיים.
קחו את סמיר קונטר, למשל, האיש שרוצץ את גולגולתה של ילדה ממשפחת הרן בנהריה לפני יותר מ-35 שנה. האיש ישב בכלא הישראלי, רכש השכלה ומעמד של מנהיג ועכשיו הוא בוחש בקדירה בסוריה. האם האיש הזה, לפי כל כלל מוסרי, היה זכאי לחיות, ועוד להתפתח על חשבון מדינת ישראל? אני חושב שלא, ואני תמיד נזכר בכך שרפול, הרמטכ"ל באותה תקופה, כעס על כך שקונטר יצא בחיים מהאירוע בחוף הים בנהריה.
ובכלל, בואו לא נהיה צבועים, סיכול ממוקד הוא גזר דין מוות ללא משפט. מדוע מי שניצל מהסיכול הממוקד וביצע פשע נורא נגד האנושות, מדוע הוא יזכה לחיי תהילה בכלא הישראלי עם תקווה לשחרור?
סילבי מתאימה
לאחרונה התגלגל לידיי הספר "סילבי לא מתאימה" של משה לוי, חבר לאהבת הים והשיט. לוי, מניצולי המשחתת אח"י אילת, גר בבנימינה ומתפרנס כסוכן ביטוח. בין לבין יש לו נגיעות באמנות ובסשן רוחני כזה או אחר. הוא חובב טבע וגידולי טבע, וספרו האחרון מקבץ סיפורים מחוויות שונות בחייו. הסיפור "קדיש", שעוסק במערכת יחסים בין ילד שכונה לבין ניצולת שואה בטירת כרמל של שנות ה- 60 הוא סיפור נפלא ומרגש. לוי הוא יותר מספר סיפורים מאשר סופר. כתיבתו בוסרית ותמה, בלי תחכום ועם הרבה כרוניקה דיווחית וכתיבה קצת שונה, אבל הסיפורים מעניינים ונוגעים ללב ומחזירים את מי שקורא אותם למחוזות ישנים של ילדות וארץ אחרת, שקצת התבגרה והשתנתה.
