הנה תמצית שיחה שקיימתי לאחרונה עם נכדתי ליה, בת ארבע.
ליה: "סבא, השבוע אני תורנית של השכנת שלום…"
אני: "מה זה השכנת שלום?"
ליה: "סבא, אם שני ילדים מרביצים אחד לשני בחצר של הגן, אז ילדים אחרים צריכים לחפש מהר, מהר את משכינת השלום וגם צריכים לחפש מבוגר",(הגננת) ענתה בהתלהבות.
אני: "ומה כולם עושים ביחד?"
ליה:"שני הילדים והגננת יחד עם משכינת השלום הולכים לפינה להשכנת שלום שליד פינת הבובות".
אני: "נו… ומה עושים שם בפינה להשכנת השלום על יד פינת הבובות?״, שאלתי בסקרנות.
ליה: "כולם יושבים שם יחד, משוחחים ומדברים".
אני: "אז השבוע את תורנית השכנת שלום ?״
ליה: "כן אני השבוע משכינת השלום של הגן שלי"
אני: "כל הכבוד ועל מה דיברתם שם בפינה ?"
ליה: "דיברנו על מה שקרה. נגיד שיובל לקח מאורי את הכדור ואורי בכה כי הוא היה ראשון, אז אמרתי ליובל שצריך לבקש סליחה מאורי ו'שחיבוקי ונישוקי' זה עוזר. וגם הוא יכול ללכת לשחק עם ילד אחר. יש גם ילד שאומרים להם לחכות בפינת השכנת שלום עד ששעון החול יתרוקן".
אני: "זה כמו עונש? בכאילו?".
ליה: "לא סבא!… זה 'על אמת', בגן שלנו כל אחד הוא יכול להיות תורן של השכנת שלום".
הסיפור המרגש והמקסים הזה ממלא אותי בגאווה. הגננת המדהימה של ליה הכניסה שירות גישור והשכנת שלום במקום שפעוטים וזאטוטים יוצרים לכך ביקוש. אז חיבוקי ונישוקי לגננת. זה בוודאי עוזר. בינתיים אצלנו במזרח התיכון, החול בשעון הולך ואוזל ואין השכנה ואין שלום. ובכל זאת, אם אין לנו השכנת שלום, נסתפק אם תהיה לכולנו שבת שלום.