שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, ד"ר עדי זרנקין, קבע כי לא הוכח קשר ברור בין הסרטן של לוחמי השייטת לבין צלילותיהם בנחל הקישון בתקופות שהיתה בו סכנת חיים. אני מודע לכך שלשופט יש אחריות תקדימית, אבל נראה לי כי במקרה שלפנינו האמת המשפטית מנותקת מהמציאות בשטח.
בשנות ה-80 וה-90 מתו באופן מפתיע מספר דייגים, שעבדו שנים במעגן הדיג וחלו בסרטן. רובם לא עברו את גיל ה-60. בנוסף, שלושה מפעילי דחפור שעסקו בניקוי הנחל, מתו מסרטן תוך שנים ספורות. אם ניקח את כל המעגלים הללו, ונוסיף לכך את אנשי השייטת, ששיעורי הסרטן בקבוצה שלהם גבוהים באחוזים ניכרים משאר האוכלוסייה, נקבל תמונת מצב שבה אפשר לדבוק בשתי גישות.
הגישה העובדתית היא שאין מנוס מלהסיק מסקנה שהקישון המזוהם הוא מקור הרוע ולהכיר בכך גם משפטית. גישה שנייה היא גישת המיתוס, לבנות אגדה אורבאנית שאומרת שפעם היתה בקישון מפלצת מסרטנת בנוסח המפלצות סכילה וכריבדיס מהאודיסאה והיא מוגרה ואיננה עוד.
הכרה משפטית באנשי השייטות כנפגעי הקישון והטלת האחריות על המפעלים המזהמים היו יוצרות מציאות חדשה בישראל בכל הקשור לאחריות על איכות החיים והסביבה של כולנו. זה היה מתקן עיוות לגבי לוחמי השייטת, ובעיקר זה היה מעלה באופן דרסטי לסדר היום של כולנו את הצורך והחובה של כל אחד ואחד לדאוג לסביבה כדי שלא נורעל ממנה בעתיד.
