במלחמת ששת הימים דחף המטה הכללי של צה"ל את הממשלה לפתוח במכת מנע ולפרוץ לתוך סיני בכל הכוח ההתקפי בואכה תעלת סואץ. היום דומה שהציבור הישראלי רוצה יותר כוח אש ויותר כיבוש שטח מאשר הממשלה, שמתנהלת בזהירות ובשיקול דעת, אבל נתפסת בעיני רבים כהססנית, שלא לומר פחדנית משהו.
בסוציאליזציה האגרסיבית שעוברת החברה הישראלית תוך כדי ימי הלחימה, יש צדדים יפים של התנדבות, עזרה לזולת, הפגנת תמיכה המונית בהלוויות של חיילים בודדים, אך ישנה גם סכנה לתפיסת מציאות מעוותת, שבסוף המבצע, כשהאש תיפסק, אנשים רבים יחוו אכזבה ביחס למה שציפו ומה שקיבלו. מצב שכזה גם יכול להביל להקצנה במערכת הבחירות הבאה ולחיזוק כוחות בחברה ובפוליטיקה, שמדברים בקול תקיף, צלול וברור, ואין להם שום הסתייגות והתלבטות בנושאים הקשורים בהפעלת הכוח הצבאי של מדינת ישראל.
מהמבצע הזה אני דווקא למד שצה"ל יודע להיות זהיר וכירורגי בגישתו הקרבית, אבל ביום פקודה, כשהחרב תונח על צווארה של מדינת ישראל בחזית אחת או יותר, הדאחייה וסג'עייה יהיו רק קדימון לכוח ההרסני של צה"ל. אני כולי תקווה שיום כזה לא יגיע. יש לי תחושה שמה שאני מבין מבינים היטב גם כמה מאויבנו הגדולים, שכרגע מעדיפים לנצור את האש, וטוב שכך.
