השתתפתי השבוע באינספור מסיבות סיום. כאמא, אני כל פעם מתרגשת מחדש לראות את ילדי הצעירים רוקדים ושרים על הבמה. מתפעלת מכך, שאין להם בעיה לעשות זאת מול מאות הורים משועממים, אלה שברגעים אלה בדיוק, הילדים שלהם אינם רוקדים על הבמה. לעשות זאת מול מורים שהכריחו אותם לבוא ורק מחכים לרגע שבו יוכלו להתחפף הביתה, שלא לדבר על ראש הרשות ומנהלי המחלקות בעירייה, שהוזמנו אחר כבוד ותולשים שערות בלב, מרוב רצון לברוח.
השתתפתי השבוע גם באינספור מסיבות סיום שהילדים שלי לא השתתפו בהם. מסיבות במסגרת תפקידי, של ילדים אחרים, שכמה שהיו מוכשרים ומקסימים, לא בדיוק הבנתי למה אני צריכה להיות שם. לא הבנתי למה בשביל זה הילדים צריכים לעשות חזרות במשך 3 חודשים, ובעיקר לא הבנתי למה בכל בתי הספר לא הצליחו למצוא עוד שיר מקורי יותר מ"ולפעמים החגיגה נגמרת…".
בכל המסיבות, ללא יוצא מן הכלל, רקדו השנה לצלילי "גולדן בוי" ובכולן זה היה כל כך מצחיק.
הכוריאוגרפיה, אגב, היתה מאוד דומה בכולן. בכל המסיבות הורי כיתות א' וכיתות ו' נעמדו הכי קרוב לבמה וצילמו, ללא יוצא מן הכלל, את כל ההופעה. בכל המסיבות המנהלת נאמה נאום ארוך מדי, בקול צורמני מדי, ובדיוק באותו רגע כל הילדים דיברו והיא צעקה בקול הכי מרוסן שלה, שיהיה שקט.
השתתפתי השבוע גם במסיבת סיום אחת שלי. היא היתה קצרה כי מיהרתי לאחת חשובה יותר, של הבת שלי, שסיימה כיתה א'.
לא הספקתי ליהנות מהמסיבה שלי כראוי, אבל חשתי בה הרבה סיפוק על דרך שהתעקשתי לעשות, למרות, שהיו שחשבו שהיא טיפשית, לא נותנת כלום, לא מקדמת אותי או שהיא סתם מיותרת. התעקשתי ללכת הפעם אחרי הלב ולא אחרי הראש וניצחתי.
אז אמנם לסיים תואר שני בספרות זה לא לסיים כיתה ו', ולמרות שלא רקדתי ולא שרתי על שום במה, ולמרות שנשיא האוניברסיטה נשמע באמת צורם במקצת ואפילו לו עשו קצת רעש, הרגשתי שאני עומדת בפני הקלישאה הגדולה מכולן, רק שהפעם היא בדיוק העיניין עצמו, סמל הסמלים של מסיבות הסיום באשר הם: "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר".
אז סיימתי ללכת למסיבות סיום השנה, אני שמחה שהכל נגמר ועוד יותר שמחה שמשהו חדש מתחיל. החופש! חופשה נעימה.
