fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

מלכת הלילה

והנה אני שוב ילדה, בת 5 לא יותר, מחופשת לרקדנית בלט עם חישוק תפור לתוך החצאית, גרביונים לבנים ונעלי בובה.
זה הצבע. פורים שמח!
סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)

אמנם הייתי רק בת 5 אבל עד היום אני שומעת את קול תקתוק הנעליים האלה, נעלי לק עם רצועה. נעליים כמו שהיו עושים פעם, בהשקעה, נעליים עם אופי, נעליים מושלמות.

התחפושת היתה יפהפייה, חשבתי את זה אז, ואני רואה את זה גם היום. אמא שלי הקפידה על כל פרט. הייתי אמורה להיות מרוצה, מאושרת. אבל לידי עמדה מלכת הלילה. אני לא זוכרת אם היתה גבוהה ממני או שהכובע השפיצי שלה הוא שהגביה אותה, אבל אני זוכרת טוב מאוד שרציתי להיות היא. רציתי להיות מלכת הלילה ולא הילדה בשמלת הרקדנית הלבנה. רציתי להיות ולא הייתי. לא אז ולא היום.

זה הצבע. פורים שמח! (צילום: פרטי)

כאילו נתקעתי בתוך התחפושת ולא יכולתי לצאת ממנה. נתקעתי בתוך כל הלבן הזה, פנטזיה אבודה של ילדה בת 5. לא סתם הכל אני אוהבת בלבן, חולצות, וילונות, מפות, שמלות, פרחים ומצעים, הלבן הזה הגדיר אותי. הלבן הזה הוא אני.

מייחסים ללבן ושחור הרבה משמעויות. בדרך כלל משמעויות מנוגדות: טוב – רע, חזק -חלש. אני רוצה להאמין שאין רע, הכל טוב. גם השחור וגם הלבן. זה תלוי בנו ובמי אנחנו רוצים להיות, מה אנחנו רוצים להיות, כשאנחנו קטנים במשחק, בפנטזיה או כשאנחנו גדולים בחיים האמיתיים. ותמיד הכל נגזר מרגע אחד, לכאורה חסר משמעות אבל קובע. והרגע הזה הוא קו פרשת המים. רגע שגם אם כילדה לא הבנתי אותו, היום בשחזור לאחור התקיימה שם בחירה.

ברגע שהלבשתי לרוני את השמלה השחורה עם הכוכבים הכסופים הגדולים, שאמא שלי הצמידה באותן ידיים מיומנות של אז, עם אותה דבקות בפרטים הקטנים שבעצם עושים את התחפושות שלה למושלמות תמיד, באותו הרגע ידעתי שהתקיים תיקון. הנה, רציתי, יגעתי, האמנתי וזה קורה. גם אם לא לי באופן אישי, בהחלט באמצעותי.

כי הקטנה שלי היא שלוחה שלי, היא חלק ממני, היתה ותמיד תישאר. הקטנה שלי בת ה-5 היא מלכת הלילה שכל כך רציתי להיות ולא יכולתי. זו התחפושת שרציתי. זו הילדה. זה הצבע. פורים שמח!

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות