בקיץ 1958 פרצו מהומות בוואדי סאליב בחיפה. הרקע: הרגשת קיפוח של תושבי הוואדי היהודים יוצאי מדינות ערב, בעיקר מרוקו, מול המשטרה ומול מוסדות המדינה, ובעיקר היחס העוין מצד תושביה הוותיקים של חיפה בשכונות הדר והכרמל.
בישיבת ממשלה דחופה שערכה ממשלת ישראל, נאמרו דברים קשים מול המתפרעים, והמדינה לא לקחה אחריות. להיפך, היו דיבורים שצריך לעשות עלייה סלקטיבית ולא להביא את המזרחים כולם לארץ.
ביידיש קראו להם שוורצעס, השחורים. כמעט 60 שנה אחרי, ומעט מאוד השתנה כאן, מה שמלמד שבבסיס אנו חברה לא ליברלית, לא פתוחה, לא מקבלת, ועם המון דעות וגישות גזעניות. אפשר לתדרך שוטרים, אפשר להקל במדיניות, הכל מתחיל בחינוך, בקבלה, בפתיחות.
במדינת ישראל תפקיד שר החינוך נחשב תיק מדרגה שנייה. תפקיד שר הרווחה, תיק מדרגה שלישית. זוהי אולי הבעיה האמיתית. אנחנו לא באמת חברתיים, אנחנו שמרנים, גזענים, לאומנים, על גבול הפאשיסטים.
עכשיו זה האתיופים, מחר אלו יהיו הבדואים, אחר כך הערבים. אין מדיניות פנים אמיתית, רק חוץ וביטחון, וכל השאר זה מהפה ולחוץ. האבסורד הוא שאלו שסבלו בעבר עושים זאת כעת לאחרים ובתוך הגזענים והמפלים ישנם נכדים של יוצאי מהומות ואדי סאליב. 60 שנה ולא למדנו דבר.