ככה זה כשמכניסים אוסף של אנשים מוזרים, קיצוניים במוזרותם כל אחד בתחומו, כאלה שהם לא החברים שלי או של מישהו שאני מכירה, לתוך קופסה מעוצבת עם חור כדי שנוכל להציץ. אין דבר נעים יותר מאשר להציץ על אנשים הזויים אחרים ולהגיד: אחחחח ועוד אני חשבתי שאני לא נורמלי.
כל כך חשוב לנו לדעת שאנחנו נורמלים למרות כל השגעונות שלנו, למרות שגם אנחנו לא פעם עושים דברים מטורפים, שאם מישהו היה יודע עליהם היה מארגן לנו איזה אישפוז כפוי. למזלנו, אף אחד עדיין לא גילה אותנו ועד שיגלו אנחנו מנסים להשיג עבור עצמנו כמה שיותר אישורים לכך שאנחנו בסדר. אחד האישורים האלה הוא צפייה בתכנית "האח הגדול". אנחנו רואים את גן החיות הזה ומסיקים שיחסית אליהם, וזה נכון, אנחנו נורמליים מאוד. אבל האמת היא שאת זה יכולה להגיד גם ג'ירפה בספארי.
אני לא מתחסדת, חלילה. גם אני צפיתי בתכנית לא פעם ובמקרים מסויימים אפילו נהניתי. המציצנות הזאת היא צורך טבעי וכל עוד זה מתקיים במסגרת מאורגנת ומסודרת כמו תכנית טלוויזיה כל אחד רשאי לבחור את זה בשעות הפנאי שלו. העיניין הוא שלא פעם המציצנות הזאת גולשת אל מעבר לקווים המאורגנים אל הבית ממול או אל החיים של האיש בבית ממול, כי הרי לא תמיד יש את התכנית להתנחם בה ולהפיג את השיעמום, אז מה ההבדל? נציץ לשכן, נצוטט לריב שלו עם אישתו, נספר את זה לשכנה שמתחת, שתגיד לחמותה של האישה שכל העיר מדברת על זה שהם מתגרשים. זה כבר נראה הכי טבעי. התכנית הזאת הפכה את זה לדבר לגיטימי והרחיבה את המציצנות למציצנות פעילה. הרי גם הצופים הם שותפים לקבלת ההחלטות ושולחים מסרונים על מנת לקבוע מי ישאר ויקבל עוד סיכוי לעשות צחוק מעצמו לעולמי עד, ומי ילך אל תוך השיכחה הקולקטיבית המייסרת.
אז האח הגדול הזה הוא לא שלי, תמסרו לו ד"ש ותגידו לו שאמנם השכנה ממול היא ממש אישה מעניינת אבל גם לי יש חיים ועוד איזה.
