שלוש שחקניות גדולות זכיתי לראות על קרשי הבמה. כל אחת וגדולתה, כל אחת וסגנונה. זהרירה חריפאי, חנה מרון, ותבדל לחיים גילה אלמגור. לומר מי היתה גדולה מרעותה זה כמו לנסות לבחור בין קרויף, פלה ומרדונה בכדורגל, אבל לחנה מרון היה משהו שייחד אותה מכולן.
סיפור הפציעה שלה במינכן בהתקפת המחבלים וחזרתה לבימה במלוא העוצמה, הכישרון והכוח הפנימי שאותם ידעה לתעל לתוך התפקידים שעשתה, מתוך תשוקה בלתי נגמרת לחגיגת הבמה. התפקיד שעשתה כמרי סטיוארט היה לדעתי התפקיד הנשי החזק ביותר שמישהי עשתה בתיאטרון העברי, אולי בעצם התפקיד שהראה איך כוח השחקן נושף וממלא תוכן את הדמות הבימתית, עד כדי כך שהמלכה שהיא עשתה היתה דמות שהיא יצרה בעצמה, מעבר למה שהמחזאי ייחל. בחייה האישיים היא היתה אישה בליינית, מעין נערת זוהר של שנות החמישים. פעם, בראיון טלוויזיוני, אמרה שהיא היתה בר רפאלי של כסית ורחובות תל אביב.
בר רפאלי, היא אמרה וצחקה, אבל עם הרבה יותר כשרון, הכישרון שמחת החיים, האופטימיות, היו לה לתעצומות נפש בכל גלגוליה. היא לא מכרה שום דבר מזויף, לא סקס, לא סלבריטאות מדומה, לא אריסטוקרטיות מנוכרת מבית היוצר של התאטרון הרוסי הקלאסי. היא נתנה בכל קטע וסיבוב תיאטרון נוסח שנות העשרים והשלושים של ערש התרבות הגרמנית, ששם, על קרשי הבמה בארץ הולדתה, בגיל חמש גילו את הכישרון הענק הזה. חנה מרון שנפטרה השבוע השאירה אותנו עם זכרונות נהדרים של רגעי אושר ועוצמה בתקופה שבה קדחת הריאליטי עושה שמות בכל אי תרבותי עכשבי.
