מאת מירי גלזר
(הבוס/מאהב של האשה מהטור הקודם)
אני: אתה החבר של איילת?
הוא: כן. אני לא רוצה לוותר עליה. התגרשתי בשבילה. פירקתי משפחה. הדפוקה הזאת לא מבינה את זה. דברי אתה, תסבירי לה ששנינו פירקנו משפחה אחד לטובת השניייה. למה עשינו את כל הרעש הזה אם לא נהיה ביחד בסוף? חרבנתי לעצמי את החיים. כל הרעש הזה, הילדים, הבושות, הכספים ועכשיו אנחנו לא מסתדרים וכל פעם נפרדים, איזה בושות.
אני: רוצה מים?
הוא: אני רוצה למות, לא רוצה מים.
אני: אז אולי תחשוב לשנות את הגישה שלך כלפי מצבים ואנשים.
הוא: למה? מה עשיתי?
אני: יותר טוב שתשאל אותי "מה לא עשית". לא אמרת לעצמך וגם לי שום דבר טוב על איילת, שום דבר על אהבה, על הערכה, על הרצון שלך להבין משהו על עצמך. אני לא אמורה להכריע מי צודק ביניכם או אמורה לתת "קנס" למי שטועה. הוא: היא עושה הרבה רעש. גרושתי הייתה ממש שקטה לעומתה. אני לא מבין למה היא לא סומכת עליי.
אני: גם אתה לא בדיוק סומך עליה, למיטב הבנתי. ההתחלה שלכם הייתה רצופה שקרים לבני הזוג שלכם. היא ראתה אותך משקר בשביל להיות איתה ואתה ראית אותה משקרת בשביל להיות איתך. אפשר להבין שאתם לא סומכים כרגע האחד על השנייה.
הוא: אז את אומרת שאבוד לנו?
אני: זה לא מה שאני אמרתי. אני רק הזכרתי לך איך מערכת היחסים שלכם התחילה.
הוא: את לא ממש עוזרת לי.
אני: אני לא אלוהים. אני יכולה לנסות לעזור למי שמסכים ללמוד משהו על עצמו.
הפגישה הסתיימה, הוא יצא מהחדר מאוכזב ממני קשות.
איילת והוא כבר לא ביחד.
חומר למחשבה לכולנו: איפה אנחנו בורחים במקום לבחור להבין משהו אודות עצמנו? איפה אנחנו כל כך רוצים לדבר על "אהבה" ובמקום זה יוצאות "הוראות הפעלה" לצד השני.
הכותבת היא מטפלת ומאמנת – מנחת סדנאות המייצרות מקום לשינוי אישי ועסקי www.miriglazer.co.il
