אמצע המלחמה, לקחתי את עצמי ואת בת זוגי לסופ"ש בקפריסין, קצת להתנתק מהכל, מהחדשות, מהאווירה, מתחושת הכאב והזעם. הרגשתי שאני בבועה, בלי ישראלים, בלי בלאגן, בלי ידיעות בפייסבוק, פשוט סופ"ש במדינה אחרת, כל כך קרובה פיזית, כל כך רחוקה מנטאלית.
בקפריסין העסקים כרגיל, מלקקים את פצעי המשבר הכלכלי וממשיכים הלאה. עם קשה עורף הקפריסאים, יודעים לשרוד, הם שרדו את הרומאים, את הוונציאנים, את הטורקים ואת האנגלים, ממש כמונו, שבט קטן, שתמיד איכשהו היה ונשאר מאוים. לך תדע מה זומם עליהם רג'יב ארדואן. ברחוב הקפריסאי, אנשים חושבים שאנחנו לא מקפידים על חוקי המלחמה בכל הנוגע לאזרחים, אבל דווקא כאן קל להסביר את עצמנו, מי אנחנו ומי החמאס. אחרי הכל, החמאס ידיד של ארדואן, ואתם יודעים שבשביל הקפריסאים, הטורקים הם סדין אדום מאז הפלישה הטורקית לאי ב-1974.
גולת הכותרת של החופשה הייתה במועדון לוקולוס, טברנה מקומית עם נגן הבוזוקי דמיטרי. בתוך הלילה, דווקא אנחנו, הקבוצה הישראלית, ידענו להתעלות ולהרים את המועדון כמו שרק אנחנו יודעים, בזמנים טובים ופחות טובים. בשני בבוקר יצאנו מהבועה כאשר רגלינו נחתו על עפרה של ארץ הקודש. בסך הכל לקחנו הפוגה הומנית של 100 שעות מהמלחמה המתמדת, שבה אנו עדיין מבקשים דרכה שלום.