בראש השנה חשבתי על אכבר האשמי רפסנג'אני, נשיא איראן לשעבר, שאמר שישראל לא תחזיק מעמד עוד 25 שנים ותיעלם מהמפה. בדרך כלל אני לא מתייחס להערכות של פוליטיקאים ואנשי מדינה אחרים הנאמרות לצרכים פוליטיים, אלא שפעם ההתייחסות שלי אחרת.
רפסאנג'ני חולם על השמדת ישראל ומכין לנו הפתעה אטומית, זוהי אפשרות אחת. יש לבן אדם תיק עם מחקר מעמיק על החברה הישראלית, זוהי אפשרות שנייה. איראן מתכננת התקפת פתע על ישראל, אפשרות שלישית. וייתכן ששום דבר מזה לא נכון, אבל דברים שכאלו חייבים לעורר שאלות פנימיות עמוקות בתוכנו. האם אנחנו חברה חסונה? האם אנחנו לא מפולגים מדי? האם מחירי הדיור הגבוהים והחלום של הצעירים על ברלין הם לא תסמונת למשהו מאוד עמוק שמחלחל פנימה ויוצר חולשה?
אחר כך חשבתי על כך שבעידן כל כך דינאמי ומסעיר, הדבר היחידי הבטוח במזרח התיכון זה שרפסאנג'ני כנראה לא יהיה איתנו בעוד 25 שנה. כל השאר לא ניתן לחיזוי, אפילו לא בטווח של חמש שנים. ובסוף הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת, שמותר לנו בראש השנה לבקש יותר רוגע, יותר שקט, יותר שכל בעיקר מעצמנו. כמו שאמר פעם המג"ד שלי במלחמת לבנון הראשונה- הכל עדיין תלוי בנו ולא באויב.
הצביעות חוגגת
פתאום אחרי 80 שנה של כדורגל בשבתות, החליטו כמה שחקני כדורגל, שצריך לשנות את הסטאטוס קוו ולבקש שכדורגל ישוחק ביום אחר. זה מרגיז, זה מקומם וזה גם לא פרקטי, שהרי כל מערך משחקי הילדים והנוער בנוי על השבת. מה עוד שיום ראשון קדוש לנוצרים, שישי למוסלמים ורביעי ושלישי הם ימים של פיפ"א, ארגון הכדורגל העולמי. אז זה או שבת או כלום, אבל זה לא הסיפור.
הסיפור הוא על התגברות הכפייה הדתית. הסיפור הוא על קיצוניות ועל מאבק על דמותה של החברה הישראלית, שתמיד האמינה בדו קיום ובגמישות חברתית. תשאלו את אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, כוכבים גדולים שידעו לשלב בין האמונה לקריירה. הצביעות היא של אותם שחקנים שאומרים שבשבת הם לא רוצים לשחק, ואני שואל את עצמי: אם אותו שחקן יקבל חוזה באירופה, חוזה שמן, כזה שמחייב אותו לשחק בשבת, האם הוא יוותר על קריירה וכסף למען שמירת השבת?
אני לא רואה שחקן כזה בשום קבוצה בארץ, ולכן אני אומר, שבת הייתה תמיד עונג עבור הדתיים ועונג עבור החילוניים, ובואו נשאיר אותה כמו שהיא, ולא נערב אותה גם בנושא אהוב כמו הכדורגל.
וייב חזק
הבן שלי חי בתל אביב כבר עשר שנים. ביום שבת האחרון, כאורח לחג, הוא וחבריו הקרייתים עלו על המטרונית ונסעו לעיר התחתית. פתאום הם גילו את השינוי הגדול בין חיפה של פעם לחיפה של היום. תחבורה ציבורית בשבת שמביאה את הבליין למחוז חפצו בלי להסתכן בנהיגה תחת אלכוהול, ובכלל, מתחם העיר התחתית נגלה להם במלוא תפארתו. פאבים, מועדונים, מסעדות, עיר תחתית צעירה, דינמית, תוססת, בעלת פוטנציאל בלייני וכלכלי.
חיפה של פעם עם הבדיחות על חשבונה, הפכה לנסיכה שהתעוררה אחרי שנות דור, עם מרץ בלתי נדלה, והיא חזק על מפת הבילויים הארצית. תוספת כוח למעמדה המשתדרג של העיר יהיה בתחילת חודש אוקטובר, כאשר תיערך אליפות העולם בשיט לדגמי 470 בחוף השקט בבת גלים. 45 ארצות הבטיחו את השתתפותן ומאות צוותים ייצאו לים לשיט תחרותי מלא צבע וקסם. אבל חיפה עדיין לא מושלמת. כדי שזה יקרה, צריך להוריד את רמת זיהום האוויר בשנים הקרובות, לפתח את חופי הים ולשמור על איכות הסביבה היבשתית והימית של העיר.
