בצעירותי, כששירתתי כחייל בהיאחזות נח"ל, עסקנו 100 בנים ובנות מכל הארץ בעבודות אזרחיות ומטלות צבאיות כמו שמירה, מארבים ואימונים. היה בהיאחזות כל מה שיש בחיי קהילה, כולל סקס. הסקס היה טבעי כמו זרימת המים בוואדי, כמו זריחת השמש מאחורי רכס ההרים, כמו הלחם, והקפה עם בוקר. הסמ"פ שכב עם חיילת גבוהה ויפה, כי גם הוא היה יפה וגבוה; הסמלת של הבנות שכבה עם המאגיסט, כי היה לה קצת עודף משקל; ובכלל הייתה התאמה בין צעירים לצעירות בהיאחזות. לא היה מושג של מזרחיים ואשכנזים, אולי כי מירי רגב הייתה אז רק בת 10.
מה שאני מספר איננו זיכרון סלקטיבי נוסטלגי, זאת הייתה המציאות, רק יותר מאוחר גילינו שהמציאות ביחידות אחרות הייתה אחרת ושונה, שמענו שהיו גם הטרדות והצקות, מעולם לא שמענו על חיילת שנאנסה בידי בכיר ממנה.
הספרות והאמנות של אותה תקופה מספרת על יחסים בהסכמה בין גברים לנשים, אבל כנראה שגם היא, האמנות, פספסה לכלוך שטיאטאו מתחת לשטח. פרשת אופק בוכריס מטרידה מכמה וכמה סיבות. יש ציבור עקשן שטוען לרדיפה אישית ורואה פה משפט דרייפוס מודרני, יש כאלו הסבורים שבוכריס מילכד את עצמו בהכחשה גורפת ועלול לשלם על כך מחיר שבין מין בהסכמה לאונס. כך או אחרת, משפט בוכריס יהווה תזכורת כואבת לכולנו שהיסחפות רגעית יכולה להוביל אל הגרדום, ואם כבר נסחפת, עדיף להודות בשלב הראשוני. אני מקווה שאופק בוכריס יוכיח את חפותו ויזכה לחיים רגועים. עד שלא הוכח אחרת, הוא איננו אשם. האם זכאי? אני לא בטוח.
