השבוע הלכנו, אורית ואני, לקנות קצת דיסקים. להתעדכן בחדשים ולנסות למצוא ישנים מרטטי לב. הסתובבנו בחנות וחיפשנו משהו שידליק אותנו. אני מצאתי את אוסף הקלאסיקות הלטיניות, משהו באמת שווה לב, ואורית מצאה דיסק ישן של קרול קינג.
המראה של הדיסק החזיר אותי באלפית השניה לגיל 9, לשנייה הזו שהטלפון צלצל והודיעו לאמא שלי שהאוניה "מצדה" טובעת במשולש ברמודה ובן דודי, ציון, עליה. הוא לא חזר מההפלגה הזאת, נשאר בן 26 עם חיוך מידבק. אבל הפטפון שלו ואוסף התקליטים הנדיר, נשארו אצלנו. היו שם גריז – האלבום הכפול – שהיה אז די חדש ואני חרשתי עליו שוב ושוב עד שידעתי את כל שיר בעל פה, והיתה שם קרול קינג. לא ידעתי מי זו כמובן אבל ניסיתי, כמו שניסיתי את כל התקליטים שהשאיר. התקליט הזה הפנט אותי, אין לי מושג למה. אולי זה היה הקול הנונשלנטי שלה, אולי התמונה שלה יושבת עם רגל מקופלת, כמו שאנחנו יושבים בסלון בבית, ואולי זה השיר: you've got a friend שפשוט נחרת בי.
איזה תובנות יש לילדה בת 9 שאסון כזה קורה במשפחה שלה? אין הרבה. יש בעיקר זכרונות. אני זוכרת שהבית שלנו היה מלא אנשים בוכים. בהתחלה הוא היה נעדר ועד שמצאו את גופתו, כולם התכנסו אצלנו. אני זוכרת שהתמונה שלו פורסמה בעיתון יחד עם שאר הנספים, אני לא זוכרת איזו עונה זו היתה, אבל אני זוכרת שבתמונות שבחוברת הזיכרון כולם לובשים מעילים ואני זוכרת שלא לקחו אותי ללוויה.
לא הרגשתי עצב או צער אבל מאוד-מאוד רציתי שיבוא יום ואמא שלי תפסיק כבר לבכות ושהכל יחזור להיות כמו שהיה, שגרתי. בסופו של דבר היא הפסיקה לבכות, אבל המשפחה מעולם לא חזרה לשגרה. האסון, הפספוס הוא עדיין צל שמלווה אותנו, כמו בכל משפחה שקורה לה דבר כזה. אמנם עברו יותר מ30 שנה מאז שמעתי את קרול קינג, אבל ברגע שאורית הכניסה באוטו את הדיסק, התחושה היתה שאני עדיין שם, בסלון של ההורים שלי, מהופנטת מהמחט על אותו תקליט של בן הדוד של, ציון, שנשאר בן 26 במשולש ברמודה
