הוא לא רואה רחוק, אני לא רואה קרוב. תמיד אחד מאיתנו עם משקפיים. כשאנחנו צופים בטלוויזיה הוא עם משקפיים, וכשאנחנו קוראים ספר זה התור שלי להרכיב. הוא לא מתוכנן, כשיגיע הרגע הוא יחליט. מתנהל כמו עלה ביום יום, ותמיד הכל, איכשהו, מסתדר לו בדיוק כפי שהוא רוצה. אני סגורה ביומן חצי שנה מראש. בכל יום שתרצו, אוכל להגיד לכם בדיוק איפה אני, ומאיזו שעה עד איזו שעה. אם מישהו רוצה להיפגש איתי, אפילו הוא, אני בודקת ביומן.
הוא שקט ורגוע כמו הים ביום קיץ חם, ואני תזזיתית ורעשנית כמו יום חורף סוער. הכי נעים זה, שהשקט שלו מרגיע אותי, משקיט את הסערה. תמיד חם לו. בכל שעה ובכל מזג אוויר. לי תמיד קר, תמיד. גם בחורף וגם בקיץ. הוא תמיד לבוש קצר ואני תמיד עם טרנינג וגרביים עבות. בחורף הבא הבטיח לקנות לי חרמונית. הוא שוחה בים בחורף, מה שמזעזע אותי בכל פעם מחדש, כי אני גם בקיץ לא נכנסת.
כל דבר הוא עושה בסבלנות אינסופית, נדרש לפרטים הקטנים, חושב עליהם, חוקר אותם ואז פועל. אני מתחילה, וכבר רוצה לסיים, אין לי טיפת סבלנות, בעיקר לדברים קטנטנים. יש לו אופי צעיר, זורם, קליל ואני זקנה. אצלי הכל יותר כבד, יותר לכיוון השתרעות על הספה מול הטלוויזיה עם שמיכת פליז. ומכאן, כדי שנוכל להתנהל יחד, אנו נדרשים לבלי סוף פשרות. הוא מנסה לדחוף אותי החוצה ואני מנסה להשאיר אותו בפנים.
הוא נמצא כאן ועכשיו, לא מתעסק בעבר, אם טוב הוא ואם רע, ואני תמיד מתרפקת על העבר בנוסטלגיה רומנטית, זיכרון העבר שלי ממרחק הזמן, איכשהו, תמיד הופך טוב. זה מצחיק אותו. הוא דוחה כל דיון במחלוקת למועד מאוחר יותר, אני רוצה לריב עכשיו. אבל הדחיפות הזאת שלי, לא מלחיצה אותו. לו יש את הקצב שלו והוא לא ממש מפחד ממני. הוא הרפתקן, אוהב מטוסים, דאונים, רכבות הרים. אני משתדלת להיות תמיד על הקרקע, לא מרגישה נוח במקומות גבוהים ובטוח לא מרגישה נוח לקפוץ מהם.
איכשהו ההיפך יוצר הרמוניה. זה קרה גם אצל ההורים שלי. מסתבר, שכשיש אהבה, אין שום בעיה עם מישהו שהוא ההיפך. בעיקר אם הוא ההיפך המושלם.
