לפני יותר משבועיים איבד עולם התיאטרון את זהרירה חריפאי. ראיתי אותה בפעם הראשונה כשהייתי נער בהצגה "מעגל הגיר הקווקזי" בתיאטרון חיפה, שהיה עבורה וגם עבורי, מגרש בית עם הצגות נפלאות וצוות שחקנים כמו חיים טופול, רות סגל, אילן דר, יעקב בודו, אברהם מור ואחרים.
זהרירה חריפאי היתה שחקנית אופי מדהימה, עוצמתית, דמות כובשת, אבל אנטי כוכבת בחיצוניותה והליכותיה, נמוכה, שמנה, לא זוהרת בלשון המעטה, דמות השכנה המכוערת מהבית ממול, ואולי דווקא הדמות הזאת, שבמשך 50 שנה שיחקה על בימותינו, דמות האנטי כוכב, היתה סוד כוחה וקסמה.
היא היתה כמדומני השחקנית הראשונה בארץ שפוטרה בשעתו מתיאטרון הקאמרי, בגלל הופעתה החיצונית. סביר להניח שהיום, אולי יותר מאי פעם, היה לה קשה לקבל תפקידים, למרות יכולת המשחק שלה וכשרונותיה המוזיקליים. החיבור בינה ובין המחזאי חנוך לוין היה, לדעתי, המפץ הגדול של התיאטרון בארץ, ויחד עם ליאה קניג, אורנה פורת וגילה אלמגור, היא היתה בטופ של התיאטרון. דווקא בהופעתה והליכותיה, האנטי גיבור שגילמה בחייה, פתחה שער לשחקניות שבאו אחריה כמו תיקי דיין, אורנה בנאי ואחרות.
יצא לי לראות את מסקין בהבימה ואת מאיר מרגלית בקאמרי ואת זהרירה בתאטרון חיפה. אני שמח על שזכיתי ליהנות ממשחקה של זהרירה שדווקא בארציותה, בחפותה מכל פוזה של כוכב, ובסוף דרכה בכאבה, בגעגועיה ובעייפותה, היתה שחקנית ענקית והשראה תרבותית לכל אוהבי התאטרון.
