ניר סומך, קצין מג"ב מצטיין שירה והרג את בן טל, המחזר של אשתו, טען להגנה עצמית ואמר שטל התקיל אותו עם המוט של מנעול ההגה. בית המשפט המחוזי, בהרכב של שלושה שופטים, שמע שלושה עדים שהפריכו את דברי סומך ודנו אותו ל-14 שנות מאסר באשמת הריגה. והנה בא בית המשפט העליון והפך את פסק הדין של המחוזי, בקובעו שהנאשם זכאי מחמת הספק ושיחרר אותו לאלתר.
האם היותו של סומך קצין מג"ב והיותו של טל מטריד סדרתי קצת מוזר, בעצם התקופה שכל כך קל היום ללחוץ על ההדק, השפיעו על החלטת בית המשפט העליון? האם ייתכן שדעת הקהל מסביב אומרת: נמאס לנו ממטרידים מסוגו של טל, שהביא לבן אדם ההגון והטוב את הג'אננה וגרם לו לבצע חיסול ממוקד? האם ייתכן שאלמלא כל אינתיפאדת הסכינים, באווירה אחרת ובזמן אחר, בית המשפט לא היה מזכה בצורה גורפת, אלא מפחית בעונש?
שופטי העליון – יצחק עמית, נעם סולברג וענת ברון – בזיכוי פה אחד מחמת הספק, הפכו החלטה פה אחד של המחוזי. האם ייתכן שהכל זה טיימינג, כולל דברי השופט סולברג, שאמר שרודף, אפילו אם הוא קטן, כל ישראל מצווים להציל נרדף מהרודף, אפילו אם מדובר בנפשו של הרודף. וכך כשהוא מצטט את הרמב"ם, קבע השופט סולברג רף חדש לגבולות ההגנה העצמית. רף שעשוי להיות מיטלטל כאשר מדובר בעניינים שבין אזרח לאזרח ולא בין חייל למחבל, כי בסוף צריך לזכור שטל, מוזר והזוי ככל שהיה, היה בן של אמא שלו ואזרח ישראלי הזכאי להגנה.
