כצרכן מכור לערוצי הספורט, המשלם על משחקי הכדורגל בטלוויזיה במיטב כספו, אני שואל את עצמי מפעם לפעם מה מכשיר אדם להיות פרשן כדורגל. אין לי מידע למה בוחר הערוץ לתפקיד פרשן אדם זה או אחר ובגלל אילו סיבות, קשרים ואולי אינטרסים אחרים, אבל יש פה מעט פרשנים שאני מקשיב להם ובדרך כלל אני נוטה לראות משחקים עם פרשנים מסוימים ללא קול.
שני הפרשנים הקשים ביותר לעיכול הם בשבילי שגיא כהן וזאב זלצר. כהן הוא מסוג הפרשנים שבשבילו המשחק הוא מדע מדויק. הוא מפרשן מעט ומפלצן המון תיאוריות שאין בינן ובין המשחק דבר וחצי דבר. בניגוד אליו, זלצר הוא בעל ידע רב, אולי רב מדי לצופה שכמוני, וגודש הפרטים שלו בשפה איטית היבשה והלא מתלהבת שלו, הופך את פרשנותו להרצאה משעממת בבית הבראה הסתדרותי. הפרשן היחיד שדיבר אלי היה מוטי איווניר, שבאמת נתן אבחנות מעניינות ואינטליגנטיות שהיו ערך מוסף להנאת הצפייה במשחק.
במקומו של איווניר שהלך לאמן בקריית שמונה, יושב על כיסא הפרשן בערוץ הספורט עופר טלקר, מי שכונה על ידי מאמנו בנבחרת, שלמה שרף, "העגלון". בלי להעליב את טלקר, פרשנותו מלמדת שלשרף יש אבחנה לאנשים. טלקר שיעמם לאורך כל המשחק, ולצערי העברית שלו לא רהוטה מספיק ועליו להשתפר כדי שלא אוריד אותו מהטלוויזיה שלי.
השנה צפיתי ברוב משחקי היורו בגרמניה ובתורכיה, ותאמינו לי שהיה תענוג לראות כדורגל נטו ללא פרשנות מיותרת.
