הבן שלי, שגר כמעט עשור בתל אביב, הפך מקרייתי שורשי לצפונבוני מצוי. השבוע התווכחנו על פרשת ענבל אור. אני טענתי כי רוב הסיכויים שבקריות לא תקום אימפריית פירמידה נדל"נית כמו זו שמייחסים לענבל אור. הקרייתים, אמרתי לו, הם אנשים קשים בכל הנוגע לכסף, ומי שקונה דירה חופר לקבלן במוח, מגיע לשטח יותר מהפועלים ועושה תחקיר על החברה שממנה הוא קונה, ברמה שלא הייתה מביישת את אמ"ן ושב"כ. דווקא בנקודה הזאת הופתעתי לשמוע שיש איזשהו היגיון בדבר. התל אביבים משחקים אותה יותר קלילים, יותר זורמים, יותר מושפעים מפוזה ואווירה חברתית. הרצון להצליח ולהתקמבן, להראות שגם אני חי במגדל, לפעמים מעביר אותם למחוזות של סיכון אישי גבוה.
דירה זו עסקת חיים, ואנחנו, הפרובינציאלים, לא משחררים בקלות, מתוך הבנה שאם ניפול לא תהיה לנו תקומה. זוהי תפיסת עולם שונה, תפיסת עולם פועלית מפרצית ששורשיה נעוצים בחינוך שקיבלנו מההורים.
לכאורה, ענבל אור ידעה לנצל את אוויר הבועה התל אביבי, והפעילה, כמו קוסמת, מתקתקות של מצליחנית שעושה לך בכלל טובה שזכית לשלם לה כסף תמורת אופציה לדירה. הצלחה נובעת מקסם אישי, בשילוב הבנה פסיכולוגית עמוקה, כמה בני האדם הם עדר, גם בטוב וגם ברע, ואם הצלחת לפצח את הקוד שלהם בנוגע לרצון לשדר הצלחה חברתית, הם כחומר ביד היוצר.
נראה שחלק מהרוכשים של ענבל אור יהפכו לקורבנות גם של עצמם ויצטרכו לשלם שכר דירה מופרך, לטפל בסוכרת שיקבלו ואולי אפילו לקבל ייעוץ פסיכולוגי ממישהי שגם חוותה מכה כזו או אחרת.
