fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אנחנו

[אילוסטרציה: פוטוליה[

מאת סיגלית הופרט שגב

אני כל הזמן שואלת את עצמי איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שאלה הם נבחרי הציבור שלנו? איך זה יכול להיות שאלה האנשים שנבחרו לייצג אותי בכנסת ישראל? אני צופה בהם, בהתנהגות שלהם, מקשיבה ברוב קשב למילים שהם אומרים ומתקשה להאמין שהגענו עד הלום. אני אשמה. אני! בכל פעם שחתכתי מישהו בכביש, בכל פעם שעקפתי בתור בסופר, או בקופת החולים, בכל פעם שלא עצרתי במעבר החצייה, למרות שראיתי שמישהו עומד שם ומחכה לעבור, בכל פעם שהרמתי את הקול, בכל פעם שזלזלתי במורים של הילדים, בכל פעם שקיללתי _ עיצבתי את פני החברה שלי. ואין מה לעשות, כמו שאני מתנהגת ככה החברה שלי נראית, וחברה שנראית ככה, ברור שאלה הם הנציגים שלה, תמונת ראי של מה שהיא.

[אילוסטרציה: פוטוליה[
[אילוסטרציה: פוטוליה[
פעם, תכונות הצבר הישראלי היו מושא להערצה וקנאה של שאר העמים אשר אינם יושבים בציון. עלה לנו מזה האף והחלטנו לקחת את זה כמה צעדים קדימה. כך הפכה סתם חוצפה חיובית וחיננית לגועל נפש אחד גדול. אנחנו כבר לא מחוספסים ושרמנטיים אלא חסרי נימוס ובהמיים. כל הסגנון שלנו מתלהם ואגרסיבי וזה כבר ממש לא אטרקטיבי, לא בעיני שאר העולם והרבה יותר חשוב, לא בינינו לבין עצמנו. כי אף אחד לא רוצה שיחתכו את הבן שלו בכביש או ידברו אליו לא יפה. אף אחד לא רוצה שיטרידו את הבת שלו, לא באוניברסיטה ולא במקום העבודה, ואף אחד לא רוצה שיעקפו אותו בתור, בשום מקום! וגם, איזו דוגמה אנחנו נותנים לילדים שלנו? אילו אנשים הם יגדלו להיות בזכות ההתנהגות הזו שלנו? ההשפעה של ההתנהגות הזאת היא לא רק על ההווה, היא על העתיד שלנו.

אני לא מאשימה אותם. לא את יינון מגל, לא את אורן חזן ולא את מירי רגב ועוד רבים וטובים שיושבים שם ומביכים אותנו פעם אחר פעם, יום אחרי יום. הם לא אשמים. הם יכלו להיות אנשים אנונימיים שאין להם השפעה על כלום ושום דבר אלמלא בחרנו אותם לכנסת. אנחנו אשמים.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות