fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שיר הסירים: "גדולים בפרטים הקטנים"

השף שלנו נסע ל- "טאגאלוס" וחזר עם תובנות: בשביל המסעדה הזאת שווה לכם לנסוע לכרמיאל
ברוסקטה עם פטריות פורטבלו מוקפצות וגבינה מטוגנת. צילום: שף עובדיה

ברמת העיקרון יש לי בעיה עם מסעדות שהתפריט שלהן משתרע על פני יותר משניים שלושה עמודים. אני אוהב לאכול כל דבר במקום שמתמחה בו: בשר אצל מי שמיישן ומטפל ונותן לו כבוד ראוי, דגים אצל מי שמקפיד על דגה סופר טרייה, גבינות במחלבה וכך הלאה.

קשה לשמור על רמה גבוהה בתפריט שיש בו עולם ומלואו, למען האמת, קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

ובכל זאת, כנראה שתמיד יהיה זה שיצליח להפתיע אותי.

אז ככה, בלי הרבה רעש וצלצולים, הוקמה לה לפני כשנתיים, מסעדת "טאגאלוס" בכרמיאל.

כדורי ארנצ'יני צילום: שף עובדיה

שמעתי עליה המלצות יותר מפעם, אך עבודתי הסיזיפית מנעה ממני להגיע.

אז למרות העומס, בשבת האחרונה, שינסתי מותניים ולסתות, ונסעתי את כל 20 הדקות הזעומות מביתי, רק כדי לדגום עבורכם את המסעדה.

תקשיבו, כבר בכניסה המקום משדר מקצוענות, כשמסעדן יושב לאכול אצל מסעדן אחר, רמת הכלים, אחזקתם, הניקיון, המלצרים –  כל אלו תופסים את עיניו הרבה לפני האוכל. כאן ב"טאגאלוס" היה ברור ובולט שיד רמה מנצחת על הכל. גם פנימה וגם החוצה.

הבעלים והשף, גל קריאף, מי שהיה אמון על ״ארט דה קוקו״ הזכורה לכולנו לטוב, שנדמה היה שנסגרה לנו בשיאה, אחראי גם להצלחה של המסעדה הנוכחית. במקור הוא יליד צפת שלמד את רזי הבישול במסעדת "מוסקט" של השף חיים טיבי, עבד קצת ב"ארט דה קוקו" ויצא לפני כשנתיים וחצי לדרך עצמאית עם זוג שותפים: טלי ושלומי אוחנה. מהשמות הפרטיים של השלושה, נגזר גם שמה של המסעדה: "טאגאלוס"

וכאמור, האיכות והתקתוק ניכרים גם בפרטים הקטנים.

למנות הראשונות התחלנו בקצת איטלקי, ברוסקטה עם פטריות פורטובלו מוקפצות ועליהן גבינת עיזים מצופה ומטוגנת, ולצידן ״ארנצ׳יני״ מנה קלאסית מהמטבח האיטלקי, אם תרצו, הקובה של האיטלקים.

מנת הברוסקטה הייתה מדויקת ונעימה לחיך, כדורי הארנצ'יני היו טיפה דלים לטעמי באורז ונדיבים בגבינה (מישהו פה לארג׳ מידי, אבל זו מחלה של מסעדנים עם לב טוב).

למנות בינים נשלחו לשולחן פטה כבדים וסיגר חלקי פנים, שימו לב לעלילה שנרקמת פה אט אט.

הפטה היה נעים וטוב, לצידו, השידוך השמיימי של ריבה (הפעם מעגבניות שרי) שיני שום קונפי, וקורסטונים מלחם מחמצת. גדולים בפרטים הקטנים כבר אמרנו?

סיגר חלקי הפנים היה מתובל בצורה עמוקה ומפנקת שהזכירה לי דבר אחד, טחול ממולא של מאמא מרוקאית.  בטוח שיש לכך סיבה כי טבח סטנדרטי לא היה עושה את זה כך.

פטה כבדים צילום: שף עובדיה

 

ואז, לנוק אאוט טוטאלי, הזמנו גם נתח קצבים. ביקשנו מדיום וכך קיבלנו:

טעים, עסיסי, רך ובועט. כשהשף ניגש, שוחחנו על הנתח, והחלפנו חוויות על נתחים, מגדלים וקצבים, כך הבנתי למה הנתח היה כל כך טוב וטעים.

כשנשאלנו לגבי הקינוח, תשובתנו הייתה: ״חייבים, תבחרו אחד בשבילנו, אבל בבקשה רק אחד!״

קיבלנו קרם ברולה מושחת וגדול (נדיבות כבר אמרתי?), ולצידו בצלחת, שלא נרעב חס וחלילה, שתי עוגיות אלפחורס קטנות.

קרם ברולה לצד עוגיות אלפחורס צילום: שף עובדיה

את הארוחה הורדנו עם גוורץ של לוריא, אחד הגוורצטרמינרים המדויקים במחוזותינו.

סיימנו את סוף השבוע בצורה מושלמת, מה שבטוח, לא נהיה רעבים עד יום שני.

 

בתכל'ס

תמורה למחיר – תמחור הוגן, מנות נדיבות

איכות  האוכל – רמה גבוהה

שירות – אישי ומוקפד

אווירה – משהו בין בר לדיינר, אבל מהסוג הטרנדי והמצוחצח

לקחת הביתה – היי, יש פה חצ׳פורי, זה לא פייר שלא הספקתי לדגום גם את גרוזיה, נו טוב, נחזור.

טאגאלוס, החרושת 15, מתחם גן העיר, כרמיאל

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות