fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

צעיר לנצח

בגיל 16 הוא ברח מהבית והתגייס לפלמ"ח, המראות והריחות שספג בשדות הקרב הביאו אותו להחלטה שהוא לא ימות צעיר, אז הוא בחר בספורט ועיתונות ובמשך שנים סיקר את המציאות הביטחונית המורכבת בצפון והיה מעורב במהלכים שהשפיעו על יחסי ישראל-לבנון * בגיל 89 שרגא אשל מנהריה מלמד ילדים להחליק על גלגליות בשיטה שפיתח בעצמו וחולם להחזיר לנהריה את ימי הזוהר שלה
"הנשימה המלאה היא תנאי לביסוס חיים בריאים יותר". שרגא אשל | צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור
"הנשימה המלאה היא תנאי לביסוס חיים בריאים יותר". שרגא אשל | צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור

"חדרי הילדים מקושטים, בחדרה של הילדה תמונות של כלבלבים, פרחים וספרים רבים, רק שלולית הדם הגדולה שנקוותה בחדר האמבטיה, לימדה על הטרגדיה שהתחוללה במקום" – את המילים המצמררות הללו כתב שרגא אשל מנהריה, אז כתב "ידיעות אחרונות" ביוני 1974, לאחר שחוליית מחבלים השתלטה על בית דירות בעיר. המחבלים הצליחו להרוג אם ואת שני ילדיה, אב המשפחה נפצע באורח קל.

זוהי רק פיסה קטנה מסיפור חייו המרתק של שרגא אשל, 89, מנהריה ששזור בשתי וערב בחייה של מדינת ישראל. רגליו דרכו בפעם הראשונה על אדמת ארץ ישראל בשנת 1934, רגע לפני שהעשן החל להיתמר מעל מחנות ההשמדה באירופה, אמו נהרגה במהלך פרעות גדנסק-דנציג ( גל של פרעות נגד יהודים שנרצחו בעקבות אירועים אנטישמיים, חנויות ובתי עסק בבעלות יהודים נבזזו ונהרסו – לא"ב) והוא הגיע לכאן עם אביו ואחיו הקטן.

חודשים ספורים לפני הקמתה של המדינה, כשהוא בן 16 בלבד, ברח אשל ביחד עם שניים מחבריו (אחד מהם, הוא תא"ל במיל' גיורא ענבר),  מקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן, שבו התגורר, כדי להצטרף לשורות הפלמ"ח, זמן קצר לאחר מכן מצא את עצמו בגדוד החמישי של חטיבת הראל בפיקודו של יגאל אלון ז"ל, שם החל את שירותו כחבלן.

עם הקמת המדינה הצעירה ופרוץ מלחמת השחרור, סופח אשל לגדוד אחר, על מנת לבצע את עבודתו כחבלן במסגרת "מבצע חורב". חבריו והוא נלחמו במטרה להביס את החטיבות האחרונות של הצבא המצרי, שנותרו באזור עזה ובמרחב המשתרע מתל ניצנה ועד לבאר שבע. אל הגדוד סופח חבלן נוסף, חיים זאדה, ויחד הם היו הראשונים להגיע למוצב הסמוך לתל ניצנה, ולפוצץ אותו על מנת לאפשר לגדודי הלחימה לעבור ולחסל את מאחז המצרים במרחב.

חיים בלי הרוגים. שרגא אשל בביתו | צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור
חיים בלי הרוגים. שרגא אשל בביתו | צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור

טנקים בתוך ענני אבק

הפיצוץ החריב את המוצב כולו והביא לפתיחתו של קרב, מעוצמת הפיצוץ נפצע חברו של אשל: "זאדה נפצע בראשו באורח קשה מאוד, המחזה היה נורא", משחזר השבוע אשל בכאב את הרגע ההוא, "צעקתי לחובש, אבל אף אחד לא שמע אותי.   כשהחובש הגיע לבסוף הוא ביקש ממני לסייע לו כדי לקבע את ראשו של חברי, אז התבקשתי לצוות אליי לוחם נוסף ולקחת את זאדה לנקודת איסוף ההרוגים. נסעתי איתו בקומנדקר לאורך 20 ק"מ, עד שהגענו לבית חולים שדה, השארתי אותו שם וחזרתי ללחימה. כשחזרתי, קיבלתי הודעה שאנחנו מקבלים תגבורת של טנקים. אבל אז החלה סופת חול, שרק מי שהיה בסיני מבין את עוצמתה, ראינו מרחוק ענני אבק, בעוד הטנקים מתקרבים ונעים לכיווננו בשיירה. פתאום יצא מישהו ונתן פקודת אש בערבית, אבל שום כלי לא ירה, חוץ מכלי אחד, אלא שאז, הטנקים החלו להסתער על המוצב שעלה באש ואנחנו קיבלנו פקודה לברוח. 200 אנשים ברחו כל עוד נפשם בם: הם ברחו לעזה,  לקיבוץ נירים, לאן שרק היה אפשר ולקח יומיים עד שאספו את כולם. לי היה כיוון, ידעתי בדיוק לאן אני בורח ורצתי לכיוון נקודת איסוף ההרוגים שבה השארתי את חיים מוקדם יותר. בדרך כלל כשאני מדבר על זה אני מוצף דמעות, שנים רבות הייתי בהלם קרב ולא רציתי לשמוע על מה שהיה בקרב ההוא."

לאורך הדרך שהובילה אותו בחזרה אל נקודת האיסוף הוא נתקל בגופות של חיילים שהיו מוטלות על הקרקע, אבל הוא לא עצר. התמונה של חברו, חיים זאדה, שרוע על הסלע, כשראשו פתוח כתוצאה מהרסיס שפגע בו לא הרפתה ממנו: "אז הבנתי רק דבר אחד", הוא אומר, "ידעתי שאני לא רוצה למות צעיר".

עם תום המלחמה ופירוק הפלמ"ח הפך הגדוד שלו לגדוד 12 של גולני: "במשך שנים אחרי המלחמה, לא רציתי לשמוע על הפלמ"ח. הייתי בטראומה, לא הגעתי לכנסים ולאירועים ופשוט התנתקתי. לקח לי כמעט 40 שנה עד שבאחד מימי העצמאות, החלטתי ללכת עם הילדים למוזיאון הפלמ"ח בתל אביב, לא נתנו לנו להיכנס כיוון שלא הזמנו כרטיסים מראש, אז אמרתי לחיילת בכניסה שלחמתי בעצמי בפלמ"ח, היא הלכה וחזרה עם ספר הפלמ"ח ושאלה אותי היכן שירתי, אחרי דקות ספורות היא מצאה את שמי בראש הרשימה, בינתיים המשכתי לעיין בשמות הלוחמים, עד שלפתע נתקלתי בשמו של חיים זאדה, לצד הכיתוב "חי בתל אביב", הייתי המום, הרי חיים מת בקרב, אני עצמי פיניתי אותו לנקודת האיסוף של ההרוגים. ברגע שעיכלתי את הבשורה, החלטתי להתקשר לאחד המפקדים שסיפר לי שחיים ניצל ושהה בארה"ב במשך שמונה שנים, שם הצילו את חייו. בסופו של דבר התברר לי, שבנקודת איסוף ההרוגים חיברו אותו למשאבת לחץ שסיפקה חמצן למוחו, הוא הועבר לבית החולים בילינסון ומשם הוטס לארה"ב, שם השתקם".

פגישה סודית. אשל עם נשיא לבנון לשעבר, באשיר ג'ומייל | צילום: אלבום פרטי
פגישה סודית. אשל עם נשיא לבנון לשעבר, באשיר ג'ומייל | צילום: אלבום פרטי

מצית את הורמון ההישרדות

גם היום קשה לו להשתחרר ממראות ההרוגים של הגדוד החמישי שהיו מוטלים בצדי הדרכים: "העבר שלי תקוע בתוך עובדה אחת: שהוא נהרג לידי, אבל חי בזכות החמצן. אז הבטחתי לעצמי שאם אצא מזה, אלמד ואעסוק בתחום שלא נהרגים בו. חברי לקיבוץ התקדמו ועוטרו בדרגות בכירות בצה"ל  וכל מה שאני רציתי, זה להישאר צעיר ולחיות חיים שלא מתים בהם צעירים.

אני פוגשת את אשל בביתו ברחוב בלפור הוותיק בנהריה, משני צדיו של הבית הישן נבנו בניינים חדשים ומודרניים עם מבואות מפוארות ומוארות ורק ביתו של אשל ניצב שם דומם, כאילו רומז על דייריו הוותיקים. קירות הבית מעוטרים בתעודות הוקרה שקיבל אשל ברבות הימים, אחת מהן בשנת ה-70 למדינה וגם תמונות משפחתיות שמנציחות רגעים מאושרים של משפחה ישראלית. אשל הוא אב לשני בנים וסב לשישה נכדים ושני נינים.

כשהחליט לא להזדקן הוא בחר בעיסוק בספורט וגם היום, אפילו היום, לדבריו: "הוא מלמד ילדים להיות צעירים", הוא המציא בעצמו את שיטת הרולרתרפיה והוא מספר עליה, תוך שהוא קם מכיסאו ומדגים בתנועות את דבריו ולרגע אי אפשר שלא להתפעל מהחיוניות המתפרצת ממנו, מהעיניים הבורקות: " זו שיטת לימוד על גלגלים (גלגליות, גלגשת ואופניים), שמציתה את הורמון ההישרדות-  האנדרנלין, שנותן כוח למוח ומחדד את הריכוז והזיכרון. בשיטה, מתרגלים מצבי פתע שנשמרים בזיכרון כאינסטינקטים וויברציות ולומדים בטיחות ובריאות,  באמצעות השיטה, מקבל הילד מקבל ביטחון ודימוי עצמי גבוהים".

אשל ממשיך ומספר שלפני שחרורו מצה"ל החליט לצאת ללימודי חינוך גופני, ואף שירת כקצין חינוך גופני בפיקוד הדרום, שם פגש את אשתו ואם ילדיו, שושנה. עם שחרורו מהצבא, התקבל לעבודה כמורה לחינוך גופני בבית הספר לקציני ים בעכו,  אז גם קיבל החלטה להשתקע ולהקים את משפחתו בנהריה.

הוא חוזר לרגע שבו גילה שחברו עדיין בחיים, אז החליט שהוא חייב לפגוש אותו, הפגישה בין השניים הייתה טעונה ומרגשת במיוחד, מטבע הדברים, וביחד, הם יזמו, בסיוע בעליו מלון קרלטון בנהריה, משה גרוס, מפגש לוחמים מהקרב ההוא, העקוב מדם: "גרוס הזמין את אמצעי התקשורת לתיעוד המפגש" הוא נזכר "ואנחנו שחזרנו בשידור חי את סיפור "מותו" של  חיים זאדה. על הסיפור הגדול הזה קיבלתי השנה תעודת הוקרה מצה"ל".

במהלך עבודתו בבית הספר לקציני ים, חינך אשל את אלה שהפכו לימים לקצינים בכירים בחיל הים, בהם האלוף אליעזר מרום (צ'ייני), אז גם קיבל הצעה לשמש ככתב שטח של העיתון "ידיעות אחרונות": "ההצעה הגיעה מאבא של תלמיד שנמנה בעבר על בכירי העיתון", הוא נזכר, "צחקתי והסברתי לו שאין לי מושג וחצי מושג על עיתונות או על כתיבה עיתונאית, אבל האיש התעקש וכך הפכתי לעיתונאי שזכה לסקר סיפורים חמים וחשובים שאירעו בצפון".

ככה תפסו מחבלים. המרגל אמין חאג' | צילום: אלבום פרטי
ככה תפסו מחבלים. המרגל אמין חאג' | צילום: אלבום פרטי

מרגלים בנהריה

במקביל לעבודתו ככתב ניהלו אשל ורעייתו אשל חנות לאביזרי ספורט בשדרות הגעתון בנהריה, ותיקי נהריה יודעים לספר שהחנות שהייתה צמודה למלון קרלטון ונקראה "ספורט ונופש", הפכה עד מהרה למוסד מוכר בקרב הנהרינים, אבל כמעט אף אחד בנהריה לא ידע שבחנות התמימה ההיא ניהל אשל מפגשים סודיים שעסקו ביחסי ישראל ולבנון. מהחנות ומהמלון יצאו ונכנסו שרים בכירים בממשלה, מרגלים למען ישראל ואפילו נשיא לבנון דאז באשיר ג'ומייל,  שנרצח ב- 1982 לאחר שנבחר לנשיאות, בין היתר בעקבות הפגישה ההיסטורית בינו לבין ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל ושר הביטחון, אריאל שרון ז"ל ב-"קרלטון" לאשל  היה חלק בהוצאת המפגש הזה אל הפועל בזכותו, הקשר עם לבנון החל בנהריה וזה לא הכל:  "אמין חאג' היה מרגל שיעי שפעל לטובת ישראל במשך 30 שנה" מספר אשל, "הוא הגיע מרובע "הדאחייה" בלבנון, ואני ליוויתי אותו במשך 30 שנה בנהריה. הוא היה מסתובב ברחובות העיר במכונית מסוג מרצדס עם לוחית דיפלומטית ואף אחד לא יכול היה לגעת בו.  מנהריה, הוא פעל והקים רשת ריגול ענקית בכל ארצות ערב, היו ברשותו שלוש אניות, והוא הוביל מחבלים מביירות לבתי הבושת בקפריסין. כך הוא יצר קשרים שהביאו לתפיסתם של מחבלים, כולל כאלה שלקחו חלק בפרשת השבי של רון ארד, אבל חאג' לא היה היחיד, היו בנהריה מרגלים נוספים, עם כולם הייתי בקשר, אחד מהם אפילו גר באחת הדירות שלי. חייתי חיים מרתקים, ניהלתי קשרים מסועפים שתרמו לביטחון המדינה ותמיד שילבתי את חיי הסוערים ככתב לצד אהבתי לספורט ואף ארגנתי את צעדות יחיעם המפורסמות, אליהן הגיעו עשרות אלפי אנשים".

כשהוא מדבר על נהריה, עיניו מצטעפות והוא מתעטף בגעגועים לתקופות אחרות: " החיים בנהריה היו פסטיבל של ניסים ונפלאות. עד שנות השמונים של המאה הקודמת, כל מדינת ישראל באה לנפוש בנהריה. מי שהתחתן הגיע לחגוג כאן ירח דבש. זו הסיבה שאנחנו הגענו לגור בנהריה:  אני זוכר את מסעדת פינגווין של הרץ אופנהיימר בימיה הראשונים,  את הריקודים במלון עדן, נהגתי לחזור אחרי העבודה בקציני ים לאסוף את אשתי וללכת לרקוד".

מוכן לשמש יועץ ראש העיר

את הימים הנוסטלגיים האלה חולם אשל להחזיר לנהריה ואומר: "אני קורא לראש העיר, רונן מרלי להחזיר את נהריה למפה, להחזיר את פסטיבל תרבות הפנאי לעיר, יש לי המון רעיונות, ואני מוכן לשמש יועץ לראש העיר בתחום".

לקראת סיום יש לו מסר חשוב להעביר: "כדי להישאר צעיר, חשוב לדעת, שהנשימה המלאה היא תנאי לביסוס חיים בריאים יותר", הוא מסביר, "חמצן נקי הוא קריטי למוח והנטייה שלנו היא לנשום נשימות קצרות, שלא מוציאות את האוויר המשומש ומכניסות אויר חדש. רובנו מנצלים רק אחוז קטן מאוד מגודל הריאות שלנו, אז הסוד הוא להוציא את כל האוויר כדי שיהיה מקום לשאוף אוויר חדש, נקי – זה מה שיסייע לנו להאריך את החיים ולהישאר צעירים וחיוניים".

בשבוע הבא תיפתח בנהריה תערוכת "אוטוגרפרס", מיזם שבמסגרתו נפגשו צלמים וציירים מכל העולם עם וותיקי נהריה במטרה להנציח את סיפורי החיים שלהם, סיפורו של אשל יוצג אף הוא במסגרת התערוכה.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות