"הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה. רוב האנשים החילונים שונאים את היהדות, אבל הם בעצם מוחים על הכפייה הדתית" – כך אומרת השבוע, אריאלה גרץ-ברטוב, הרבה של הקהילה הרפורמית בנהריה.
ערב יום הכיפורים 2019, גם היא מסכימה שהעם מפולג ומשוסע יותר מכפי שהיה אי פעם: "הדת נכנסה לפוליטיקה והמאבקים לשמר סטטוס-קוו, בצל הרבנות שהפכה לחרדית וקיצונית יותר ברבות השנים, לא משאירה לאף אחד מאיתנו פתח לאוויר. הקרע יתאחה, כנראה רק כשנשכיל להפריד את הדת מהמדינה מתוך הבנה שזה לא יהפוך את ישראל למדינה לא יהודית".
אריאלה גרץ-ברטוב (51) מעידה על עצמה כתוצר של יהדות ליברלית, פלורליסטית ישראלית. הוריה עלו מארה"ב לישראל לאחר שנדמו הדי התותחים עם תום מלחמת ששת הימים והיא כבר נולדה בירושלים שבה התמקמו הוריה לאחר שהגיעו ארצה. שאביה, ששימש בארה"ב כרב קהילה קונסרבטיבית לא הצליח בשעתו למצוא עבודה בירושלים ושנים ספורות לאחר מכן, הוא נענה לפנייה של הקהילה הקונסרבטיבית בעומר, אשר חיפשה רב וכך נדדה המשפחה לנגב, שם הכתה שורשים: " גדלתי בעומר וצפיתי באבא שלי שבנה את הקהילה שלו ביישוב. אחרי השירות הצבאי, חזרתי לירושלים ונרשמתי ללימודי פילוסופיה ומדעי המדינה. במקביל, עבדתי בעמותות וגופים שעסקו בחינוך יהודי".
בשלהי שנות ה-90, שימשה כרכזת קליטת עלייה בתנועה הקונסרבטיבית ועסקה, בין היתר, בקידום של טקסי נישואים שלא דרך הרבנות, אלא באמצעות טקס אזרחי שנערך בקפריסין בתמיכת התנועה. כך הכירה את מי שעתיד להיות בעלה: "מנש, האיש שלי, גדל בקטמונים ועבד כרכז שטח, בנועם – תנועה מסורתית קונסרבטיבית. הוא גדל במשפחה אורתודוקסית וברוח הזו חי את חייו. כשהיה ברור לנו שהקשר יוביל לנישואים צצו ועלו שאלות, לי היה ברור שלא ארצה להינשא בטקס אורתודוכסי, תמיד חשבתי שאבא שלי יהיה שזה שישיא אותי. מנש, מנגד, לא שקל בשעתו נישואים שאינם דרך הרבנות. בסופו של דבר, נקבעה פגישה בבית הוריו בירושלים, לשם הגיעו הוריי ורב אורתודוקסי מטעמם. אנחנו בכלל לא נכחנו בפגישה מאחר שהיינו עסוקים בסידורים אחרים לקראת החתונה. כשהגענו לבית הוריו בעיצומה של הפגישה, חששנו קצת ממה שמצפה לנו, אבל כשפתחנו את הדלת שמענו קולות של צחוק והבנו שהכל בא על מקומו בשלום".
הדרת נשים בבית הכנסת
בני הזוג נישאו בטקס שאיזן בין השקפות העולם של כל אחד מהם. היא, מצדה, התחייבה לשמור על השבת לאחר נישואיה, אף שקודם לכן ניהלה אורח חיים חילוני. עם השנים הביאו השניים לעולם שלושה ילדים (15,19,23). בשלב הראשון, התלבטו באשר לאופי החינוך שיעניקו להם: "בשעתו גרנו בירושלים", היא נזכרת, "ולשנינו היה חשוב שהם ילמדו ליד הבית ובעיקר, לצד החברים שלהם מהשכונה שלמדו בבית ספר ממלכתי-דתי. בהתחלה חששתי מאוד מהתכנים, ידעתי שאני שולחת אותם לבית ספר שמלמד בנים לברך: 'ברוך שלא עשני אישה' וזה הטריד אותי מאוד. אחרי נישואיי הלכתי לבית כנסת "רגיל" ואני יכולה לומר לך שנפגעתי עד עמקי נשמתי, ההדרה של הנשים לפאתי בית הכנסת וההכרח להציץ אל הגברים דרך חרכים במחיצות שבעזרת הנשים הכעיסו אותי מאוד. לכן, רציתי שילדיי ילמדו שאני מאמינה ביהדות משתנה שמתאימה את עצמה לסביבה ולא ההפך. לקח קצת זמן עד ששנינו הבנו שבסופו של דבר, הבסיס נמצא בבית, אופיים ודמותם יעוצבו על פי מה שהם רואים וסופגים בבית, ובבית יש שוויון בין גבר לאישה".
במהלך השנים המשיכה גרץ-ברטוב לעבוד בעמותות לחינוך יהודי, אף שלא עסקה בפן החינוכי שבהן. לפני כ-15 שנים משהו התעורר אצלה וגרם לה להבין שהיא לא מממשת את עצמה, את הייעוד שלה והיא החליטה להירשם ללימוד רבנות. היה זה אך טבעי שתעשה זאת בתנועה הקונסרבטיבית, ובכל זאת, היא היססה: "עשיתי שיעורי בית והתעמקתי בתפישות העולם של התנועה הקונסרבטיבית לעומת אלה של התנועה הרפורמית והבנתי שהגישה של הראשונה היא שמרנית יותר. כך למשל, בשעתו היא לא קיבלה את בני הקהילה הלהט"בית וזה לא הרגיש לי נכון. לכן, אחרי התלבטויות בחרתי בתנועה הרפורמית ואף שההחלטה לא ממש התיישבה עם אורח חיי הפרטי, היה לי ברור שזו ההחלטה הנכונה עבורי".
מה מצאת בתנועה הרפורמית שלא מצאת בקונסרבטיבית שלאורה גדלת?
"מדובר בהבדלים של גישות, של תפישות עולם, התנועה הרפורמית פתוחה יותר ושמרנית פחות. בשלהי שנות ה-80 הקימה התנועה את המרכז הרפורמי לדת ומדינה, שמשמש למעשה כזרוע משפטית אקטיביסטית שחותרת לשינוי הסטטוס קוו במעגל החיים היהודי והכוונה היא לנישואים, גיור, קבורה וכד'. התנועה חרתה על דגלה לתקן את החברה הישראלית והליכי הגיור שהיא מבצעת מוכרים במשרד הפנים, אף שאין להם תוקף ברבנות.
ועוד דבר, בעיניה של התנועה הרפורמית, היהדות אינה עוסקת רק ברוח ובלמידה, אלא גם בעשייה, משמע: תיקון עולם, היא מאמינה שדרך היהדות וברוח נביאי ישראל. ניתן לתקן את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר".
לגשר בין המשפחה לקהילה
בתום תהליך של לימודים, שארך ארבע שנים הוסמכה גרץ-בר טוב לרבה ועבדה בקהילה בירושלים. לאחר מספר שנים החליטו בני הזוג לעבור לגור בצפון והגיעו לקיבוץ חינתון שבגליל התחתון, שם היא שימשה כמנהלת קהילה: "חינתון הוא קיבוץ פלורליסטי שעבר בשעתו קשיים והקהילה שבו נבנתה ממש מאפס. במקביל להגעה שלנו, הגיעו אליו זוגות רבים מכל הזרמים ביהדות וביחד בנינו קהילה חדשה ופתוחה. לאחר ארבע שנים החלטנו לעבור להתגורר במצפה הושעיה, שם אנחנו מתגוררים עד היום".
לפני כשש שנים קיבלה גרץ-ברטוב פנייה מהקהילה הרפורמית בנהריה שחיפשה רב. מדובר בקהילה שהוקמה על יד ותיקי העיר, היא פעילה יותר מיובל שנים ומונה כ-100 משפחות שמורכבות מעולים חדשים ומישראלים.
מבחינתה, הייתה זו הפעם הראשונה שהתבקשה לעמוד בראש קהילה, ולצד האתגר העצום עלו גם סוגיות משפחתיות. כרבה, היא נדרשה להיות עם הקהילה לא רק במהלך ימי השבוע, אלא גם בחגים ובשבתות, אבל איך עושים את זה כשאת שומרת שבת: "זה לא היה פשוט", היא מספרת בחיוך, "בשלוש השנים הראשונות, הייתי באה לנהריה בשבתות, לפעמים עם המשפחה, ולעיתים לבד, אבל ככל שהזמן עבר, זה הפך מורכב ומסובך יותר והיה לי ברור שאני חייבת למצוא את דרך המלך שתגשר בין הבית והמשפחה לבין הקהילה שאליה התחברתי מאוד. לכן, חקרתי את הנושא לעומק והתייעצתי כמובן עם אבא שלי ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני מתחילה לנסוע בשבת, אבל זה לא אומר שאני מפסיקה לשמור שבת".
נשמע כאילו אמרת דבר והיפוכו: איך אפשר לומר שאת שומרת שבת אם את נוסעת במהלכה, זה לא לעשות לעצמך הנחות?
"מבחינתי אני שומרת שבת. נקודה. אני נוסעת בלי טלפון, בלי כסף ומתייחסת לאוטו כאילו הוא הרגליים שלי, הוא רק מסיע אותי כדי שאוכל להתפלל וכך, אני יכולה להגיע לתפילות בשבתות ובחגים ולנסוע לאחר התפילות הביתה כדי להיות עם המשפחה שלי".
ומה דעתו של בעלך שנמנה עם הזרם האורתודוקסי?
"אני לא אומרת לך שזה היה פשוט, התקופה הראשונה שלאחר ההחלטה הייתה מורכבת, וכן, חלק מהדברים שאני עושה הם לא ממש לרוחו, אבל יש בינינו הרבה כבוד, הבנה וחוש הומור מפותח ובעיקר, למדנו ביחד שפלורליזם הוא שם המשחק בבית שלנו".
להתחבר ממקום של הכלה
הקהילה הרפורמית בנהריה נחשבת למגובשת ומאוחדת במיוחד, מעבר לתפילות בחגים ובשבתות, מתכנסים חברי הקהילה לארוחות משותפות ולשלל פעילויות נוספות. בניצוחה של גרץ-ברטוב פועל במרכז לעולה, שבו מתכנסת הקהילה גם בית מדרש בשתי שפות: עברית וספרדית וכן שיעורים ולימודים בנושאי תלמוד, פרשת השבוע, ונושאים מתחלפים הקשורים למחשבת ישראל. בין לבין, היא גם מלמדת נערים ונערות לקראת בן/בת מצווה: "לבני נוער ישראליים-חילונים, אין זהות יהודית כיום, אלא רק זהות ישראלית ולכן, כשאני מלמדת אותם, אני מבקשת מהם לשאול שאלות, להיות סקרנים לאתגר אותי אל מול המילים הכתובות. באופן כללי, רוב האנשים שמרכיבים את הקהילה שלנו הם אנשים חילונים שמבקשים להתחבר ליהדות ממקום של הכלה וחופשיות ולא ממקום של כפייה – את זה הם מקבלים אצלנו בשמחה".
בשלוש השנים האחרונות היא מקיימת במקום גם קורס גיור שאורך כשנה ובו נוטלים חלק תושבים מכל אזור הצפון ומהקריות: "כפי שאמרתי קודם, אנחנו לא עוסקים רק בתפילות ובלימודים, אלא גם בתיקון עולם בדרך שלנו, כלומר, בדרך של הכלה וקבלה של כל אדם, כך, למשל, אימצנו את חברי עמותת "כיוונים", שהיא בית חם לאנשים עם צרכים מיוחדים, אנחנו אורזים ומחלקים ארגזי מזון לנזקקים בחגים ובעיקר, משמשים דוגמה אישית לפלורליזם ומראים שיש כמה דרכים להיות יהודי. אני אציין שהמועדון שבו אנחנו פועלים ברחוב קרן היסוד, הוקצה לנו על ידי העירייה ראש העירייה רונן מרלי וסגנו דימה אפשטיין – שאפילו מתפלל איתנו מידי פעם – מסייעים לנו מתי שצריך ואני מודה להם על כך שהם מאפשרים לכל משפחה למצוא את הדרך הנכונה, מבחינתה, להתחבר אל היהדות".
מהם ההבדלים בין הזרם הרפורמי לזה הקונסרבטיבי?
מבחינת הרפורמים ההלכה אינה מקור סמכות מחייב, אלא לכל היותר מקור השראה. הקונסרבטיבים, מאידך גורסים שההלכה מחייבת, ומי שמוסמך לשנות אותה הם הרבנים שלהם. הם מצפים מהרבנים ומהרבות שלהם שלא לנסוע בשבת לבית הכנסת. במילים אחרות, קונסרבטיבים הם זרם המכיר ביסודות ההלכה אולם טוען שיש ביד פוסקי ההלכה את הכלים לשנותה לפי צורך השעה והדור.
מנגד, אצל הרפורמים כל רב יכול לפעול לפי מצפונו ותפישת עולמו.
לדעת הרפורמים עיקרה של תורה זו האמונה והרוח שהיא באה להנחיל לאומה. הדגש הוא על שמירת הקשר עם היהדות. כללי ההלכה, עם זאת, הם מאד גמישים.
ומה שחשוב אף יותר: שני הזרמים מעניקים מקום של כבוד לנשים ומתייחסים אליהן כאל שוות בין שווים: הישיבה בבתי הכנסת היא מעורבת, מה שמאפשר למשפחות לשבת ביחד בכל התפילות. נשים יכולות לעלות לתורה, לשמש כחזניות או כשליחות ציבור – מה שלא יעלה על הדעת, כמובן לפי התפישה האורתודוקסית.
