אם מישהו היה אומר לפני כמה חודשים לרותי ויינר, אחות מלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה – מיון) במרכז הרפואי לגליל בנהריה, שתוך פרק זמן קצר היא תשוב לדבר שהיא הכי אוהבת: שחייה, ואף תזכה בשלוש מדליות זהב במשחקי המכביה, סביר להניח, לאור מצבה הרפואי באותה עת, שהיא הייתה אומרת שמדובר בהוזה או אפילו מנפנפת אותו בנימוס.
רותי, בת 46 מנהריה, אם לנערה בת 15, נדבקה בקורונה לפני שנה. למרות שלא אושפזה, היא הוגדרה כחולה במצב בינוני, ובמשך תקופה ארוכה שנמשכה שמונה חודשים שהתה בביתה, לאחר שסבלה מתופעת ה"לונג קוביד".
לאחרונה היא חזרה לעבודתה עם חיוך מנצח על פניה ועם שלוש מדליות זהב כרוכות על צווארה, לאחר שזכתה בשלוש מדליות זהב במסגרת משחקי המכביה, במקום הראשון במקצה שחייה ל-50 מ', 100 מ' פרפר ושליחים 4 כפול 50 מטר מעורב.
רותי שוחה כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה. "התחלתי לשחות בגיל חמש, וכעבור שנה-שנתיים כבר השתתפתי בתחרויות. שחיתי באופן מקצועני עד גיל 18, ובמהלך השנים זכיתי באליפות הארץ בגילים השונים", היא מספרת.
לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, המשיכה רותי לשחות, בין השאר במסגרת תחרויות המאסטרס (ותיקים), על פי קבוצות גיל, ואף השתתפה באליפויות אירופה ואליפויות עולם. לפני שלוש שנים זכתה בשש מדליות, מתוכן ארבע זהב, באליפות אירופה למאסטרס, בקבוצת הגילים 44-40.
לפני כשנה נדבקה רותי בנגיף הקורונה ונזקקה להחלמה ארוכה. "במשך חודשים ארוכים הייתי בבית, כמעט ללא יכולת לזוז. סבלתי בין השאר מדלקת ריאות ודלקת בלב", היא מספרת, "למעשה, עד היום אני סובלת מקשיי נשימה ונזקקת למשאפים. תמיד הייתי אדם בריא, ולא האמנתי שאגיע למצב כזה. מאחות שבכל יום מטפלת בעשרות אנשים, פתאום מצאתי את עצמי בצד השני, כמטופלת ולא כמטפלת, וזה מאוד מתסכל".
לפני ארבעה חודשים קיבלה רותי את האישור הסופי לכך שהיא יכולה לשוב לשחות, ובמקביל חזרה לעבודתה כאחות במרכז הרפואי לגליל, בו היא עובדת מזה 17 שנה. "חודשים ארוכים לא הייתי מסוגלת לשחות, כי היה לי קשה לנשום, ובתוך המים זה עוד יותר מורכב כי יש לחץ על הריאות", היא מסבירה, "היה מאוד מרגש לחזור לתחרויות, במיוחד כשמדובר במשחקי המכביה ובאווירה בינלאומית".
למרות שלוש מדליות הזהב בהן זכתה, רותי טוענת שהיא עדיין לא בכושר שחייה מספיק טוב. "סיבוכי הקורונה עדיין משפיעים עלי, ולפני שאני קופצת למים, אני צריכה לקחת משאף", היא מגלה, "בנוסף, בעשור האחרון שחיתי בים, בתחרויות של מים פתוחים, במרחקים שבין 1,500 מטר ל-10 ק"מ. היום, לצערי, אני כבר לא מסוגלת לשחות למרחקים כאלה ומסתפקת במשחי הפרפר בבריכה, למרחקים שבין 200-50 מטר. החלום שלי הוא להבריא לחלוטין, להפסיק להשתמש במשאפים ובתרופות, ולחזור לשחות גם למרחקים ארוכים, בעיקר בים. רק כך ארגיש שבאמת ניצחתי את הקורונה".
ויש לה גם מסר חשוב לסיום: "מעולם לא האמנתי שאגיע למצב כזה בגלל הקורונה. אני אומרת לכולם: אתם לא יודעים באמת איך הגוף שלכם יגיב אם תידבקו בנגיף, לכן שימרו על עצמכם. הקפידו על עטית מסכה ועל ריחוק ממקומות הומים וצפופים. זו מחלה שיכולות להיות לה השלכות קשות למשך שנים. המסר השני שלי הוא שלעולם אל תוותרו על מה שאתם אוהבים, כי הרצון להשיג משהו שאנחנו אוהבים יכול לעזור לנו להתגבר על קשיים. בשבילי זה ספורט, בשביל אחרים אלו דברים שעושים להם טוב".
