יום גשום וסגרירי. מדכא משהו. הדבר האחרון שמתחשק זה לצחוק. אבל לא כשיושבים על כוס תה חם בבית קפה חמים מול לויס אפוטה. אפוטה, בשנות ה-40 לחייו, דמות מוכרת בנהריה, הוא בעל ואב מסור. מי שנראה במבט ראשון כמו רופא מנתח, מתפרנס מעבודה רצינית כמנהל בסניף הדואר בשדרות הגעתון. עבודה עניינית ומדויקת. שום דבר מסעיר. אבל מאחורי החזות הרצינית, מבצבצת ממנו גם אישיות אחרת – תוססת, חייכנית, פורצת גבולות ומקורית, אישיות הסטנד אפיסט.
חיזוקים מהרב אבוחצירא
"לכל אחד יש תחביב, כל אדם ניחן בכישרון. אני קיבלתי מתנה מיוחדת והיא היכולת להצחיק, לכתוב וליצור. אני מקבל חיזוקים מהרב דוד אבוחצירא, שאומר לי שתפקידי הוא לשמח את הבריות, להעלות חיוך על פניהם של אנשים. מה יותר טוב מזה?", אומר אפוטה.
הראיון עם אפוטה אינו מונוטוני. קשה להוריד ממנו את העיניים, כל רגע אינטונציה אחרת, אישיות אחרת, כל רגע מתגבר הניסיון להבין מי באמת יושב ממולי: שמעון פרס? אייל שני? או לויס אפוטה?
כשרון המשחק התגלה אצלו עוד בכיתה ג', כאשר שיחק את מתתיהו בהצגת חנוכה. כבר אז זכה לתשואות כפיים מההורים ההמומים מהילד הקטן והמוכשר שעמד על הבמה מולם. בהמשך התבקש אפוטה הצעיר להשתתף בכל הצגות בית הספר, עד שביום אחד נבחר לגלם במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" את שתי הדמויות הראשיות. כבר אז צפו לו גדולות.
ומה קרה מאז?
"לפעמים, המציאות שונה מהחלום. עברתי מצפת לנהריה בגיל 21. במקום לפתח את הכישרון שלי, התחלתי לעבוד בדואר ישראל, תחום שבכלל לא חשבתי שאעסוק בו. אני אוהב את הקהל, אני אוהב אנשים. האמת, גם בדואר אני מת על האנשים שמגיעים ומבקשים ממני להצחיק אותם".
הכתבה המורחבת בגיליון סופ"ש של צפון 1
