סטטוס אחד שכותבת נועה מורצקי בפייסבוק הופך מיד לשרשרת ויראלית של שיתופים. כמעט בכל יום עולה מצוקה חדשה. אנשים נשארים ללא קורת גג, לאחרים אין עגלה לתינוק חדש וצעצועים, הורים נשארים ללא מזון בשבעה ולאנשים חסרים אורחים באירועים משמחים. מורצקי חיה סביב השעון והיא מתויגת במאות בקשות עזרה ביום.
בשבוע שעבר היא סחפה אחריה עשרות אנשים שהגיעו לשמח ילדת בת מצווה באולמי סהרה בקרית אתא ולמחרת כבר התפנתה לעזור באבלם של הורים מנהריה שאיבדו את בתם ספיר, בת שנה בעקבות מחלה קשה. מורצקי הייתה שם וארגנה תרומות לשבעה. ניכר הישראלים מבינים שמעשים טובים לא נעלמים עם התפתחות הטכנולוגיה. הצורך להעניק ולעשות טוב על הלב חזק מאי פעם.
מורצקי, רק בת 25, מדברת כמו אשה עם ניסון חיים עשיר מאוד. במקום לחפש משמעות כמו חבריה בהודו, או לחיות חיים סטודנטיאליים, היא מכוונת קדימה ופתחה גם עסק חדש להפקת אירועים. בחורף הקרוב היא תינשא לבחיר ליבה.
היא נולדה בנהריה, בתם של יעל ורונן מורצקי. אביה שוטר מוכר בתחנת נהריה, עליו היא מעידה שהוא המוזה שלה למה שהיא כיום. עד פני שלוש שנים כולם הכירו אותה בשם דולב שבחרו לה הוריה, אך אז הגישה שאלת רב ושינתה את שמה לנועה. מאז היא מעידה שחייה השתנו מקצה לקצה. היא גדלה בבית מסורתי, גדלה על נתינה וערכים, למדה בבית ספר חילוני, ויום אחד הכירה את חנה אבוחצירא, בתו של רבי דוד אבוחצירא.
"חנה הייתה שכנה של סבתא שלי, והייתי מבלה אצלה הרבה. הכרתי אותה בגן שעשועים ודרכה התחברתי לדת. הייתי בת 10, ואני זוכרת שבבית שלהם בפינת האוכל הייתה מונחת ברכת המזון והם תמיד דקלמו אותה בעל פה. זה ריתק אותי, התאהבתי בזה, רציתי גם לקום כל בוקר ולהגיד מודה אני. זו הייתה סוג של חזרה בתשובה.
"בכיתה ה' עזבתי את בית הספר ויצמן ועברתי לבית יעקב שערי שמחה, בית ספר דתי שכיום נמצא בעכו. זה היה שוק לסביבה, אבל עבורי אלו זיכרונות ילדות יפים. עד כיתה ט' למדתי שם, ואז עברתי לאולפנת הראל בנהריה. בכיתה י' משהו השתנה, אני אמרתי שאני חייבת להתגייס לצבא ולא לעשות שירות לאומי כמקובל. עזבתי את האולפנה וחזרתי ללמוד בעמל בנהריה. חייתי תמיד בשני העולמות, המעבר חזרה לא היה קשה".
הסיפור המלא מתפרסם השבוע ב: "צפון 1".
