בעיניה היפות ראיתי את המחר, בחיוכה המבויש זיהיתי את נפשה העדינה והטובה ודמיינתי את הלבבות הרבים אותם תפגוש ותלטף לאורך המסע. את הלבבות להם תשלח אלומת אור כדי לרפא את הכאב שלהם, שלה, של כולנו. ולרגע לא ויתרתי על נשמתה המיוחדת. 10 שנים חלפו מאז. רבות עלו במחשבתי עיניה הגדולות. היום קיבלתי ממנה מכתב ופתאום זה הכה בי. את שזיהיתי היא כבר ידעה בתוכה. נשמתה היפה שכנה כבר אז במפתן דלתה. ואני, נפלה בידי הזכות להיות זו שפתחה את הדלת ואפשרה לה לגעת בשמש. ולרגע קט נגעתי בעתיד, זה שהתדפק היום, 10 שנים אחרי, על הקיר שלי בדמות מכתב ליועצת. היום, היה זה ליבי אותו היא ליטפה.
ואם בכתתכם יש ילד עם חיוך מבויש ומבט מבקש, פתחו לו את השער אל העולם הייחודי והקסום שהוא, השתעשעו איתו על מרבדי הנפש המלאים יצירה, אהבה וצחוק מתגלגל. הזכירו לו כי בדיוק כמו שהוא, ככה זה טוב. מצאו בעיניו את אש הווייתו, קישרו נפשכם בנפשו – זו שתישא אתכם בלבו אל העתיד. זאת היא המהות של להיות איש חינוך.
לכל אותן מורות שנגעו ונוגעות בכל יום באין סוף לבבות, אתן הפנים האמיתיות של אנשי החינוך בארץ, ואתם בכל מקום! שתהא שנה מלאה בליטופים ונגיעות של לבבות.
