fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

תנאים של חיבה

בלינדה, בת 14 וג'אקי, בת 9, הן שתי אחיות שבמו עיניהן ראו איך אביהן רוצח את אמא שלהן. ג'אמיליי, בת 5, נאנסה מספר פעמים על ידי אביה ודודה קיארה, בת 7, גדלה בבית זונות שאמה ניהלה. אלה רק מקצת סיפורי החיים הבלתי נתפשים במעון לילדות ונערות בסיכון בפרו, המקום בו התנדבה במשך מספר חודשים מיטל ויינסטוב, מהיישוב עצמון
לא עוד טיול לדרום אמריקה. ויינסטוב (צילום פרטי)

גם דמיון ספרותי מפותח אינו יכול להמציא סיפורים כמו אלה מהחיים שמביאה לנו מיטל ויינסטוב, בת 22 מהיישוב עצמון. ויינסטוב היא בחורה יפה ושברירית. שום דבר במראה שלה אינו מסגיר את חוסנה ואת אישיותה החזקה. את חוויותיה היא צברה כאשר החליטה כי הטיול הגדול לדרום אמריקה לא יהיה עוד טיול. כך הגיעה למעון מיוחד לילדות ונערות בסיכון, מרחק כשעה נסיעה מלימה, בירת פרו. במקום חיות בנות עם סיפורי חיים, שספק רב אם מישהו מאיתנו שמע עליהם כאן בארץ. במשך תקופת התנדבותה במקום בגרה הצעירה מהיישוב שבקצה ההר הפריפריאלי בשנים רבות ובעיקר גילתה את היכולת שלה להתמסר.

היום היא משתפת אותנו בסיפור של המקום ההוא ומבקשת מכל צעירה שמתכננת טיול בדרום אמריקה שתקדיש כמה חודשים לעבודת קודש במקום הזה בפרו.  לפני הכל, ספרי מי את מיטל ויינסטוב.

"למדתי בבית הספר משגב את כל 12 שנות לימודי. אחרי הלימודים התנדבתי בבית החולים רמב"ם במחלקת נשים במשך חצי שנה בערך, פעמיים בשבוע, עד לשירות הצבאי באפריל 2009. ההתנדבות הייתה 100 אחוז יוזמה פרטית ואפילו עשיתי להם קצת בעיות, כי בעצם לא היה להם כל כך ברור תחת איזו קטגוריה לשים אותי אז הסתובבתי ברחבי בית החולים ובלבלתי את כולם, כי לבשתי חלוק צהוב המזוהה עם התנדבות וזה תמיד בידר את כל הרופאים והאחיות. גויסתי לקורס חובשות. לקראת סוף 2009 נבחרתי לחיילת מצטיינת".

ואחרי הצבא, הטיול הגדול?
אחרי השחרור טיילתי לא מעט. הייתי כמע

אלה בנות, שלצערי מעולם לא חוו קשר בריא. ויינסטוב והנערות בפרו (צילום: פרטי)

ט חודש בבולגריה עם בן הזוג שלי ולאחר שנה של עבודה וטיולים בארץ, נסעתי לחודש לגלות את גאורגיה המופלאה. כשחזרתי, כל הדלתות היו פתוחות, רק נדרשתי להחליט, וזה התברר כמשהו ממש-ממש לא קל. נדדתי בין המון רעיונות ולא מעט כיוונים.

"הפנטזיה האמתית, הגדולה, תמיד הייתה להגיע בסופו של דבר לארגנטינה. להכיר את הארץ שבשבילי תמיד היתה כל כך יפה ומיוחדת, ארץ של זיכרונות ילדות וזיכרונות מהבית בהיותי בת להורים ארגנטינאים. נסענו לשם רבות ועד היום כמעט כל המשפחה המורחבת שלי שם.

"עם הלבטים והמחשבות והחשק לעשות משהו קצת מעבר, התחיל לחזור אלי חלום ישן, שהתבשל אצלי כבר כמה שנים, להתנדב במדינה מתפתחת. בהתחלה ראיתי הרבה פרויקטים באפריקה ובהודו, אבל מהר מאוד היה לי ברור שהיעד הוא לא אחר מאשר דרום אמריקה.

"בסוף, אחרי לא מעט חיפושים מצאתי מקום שסוף~סוף לא דרש ממני לשלם ונשמע מאוד רציני: בית חולים שיקומי נוצרי בפרברים של לימה. זה אמנם לא היה הכיוון המקורי, אבל התנדבות עם ילדים היא כמעט בלתי נגישה. בסופו של דבר גם מצאתי איזו כתבה שכתבה ישראלית לפני כמעט שמונה שנים שהתנדבה שם כחודשיים. יצרתי איתה קשר ועם מזכירות המקום עצמו ואחרי כמה ימים קיבלתי אישור שאני מוזמנת להגיע. החלטתי שאני הולכת על זה, מצאתי מאיפה להתחיל ונסעתי. לצערי, ואולי בעצם לשמחתי הענקית, בית החולים היה רחוק יותר מדי ממה שציפיתי. לא עבר יותר משבוע וכבר עזבתי את המקום".

אז התנדבת בבית החולים בלימה בדיוק כמו לפני הצבא ברמב"ם.
"כל אחד עם ההסברים שלו, אבל ברור לי שפשוט הייתי צריכה להגיע לאותה ההתנדבות בבית החולים ההוא כדי להגיע ולגלות את המקום העזוב והמדהים הזה שנקרא HOGAR DE GINA (המעון של ג'ינה) – מעון לבנות בלבד. אחת החוויות ההזויות אך המדהימות שעברתי בחיי.

לא עוד טיול לדרום אמריקה. ויינסטוב (צילום פרטי)

"דרך המזכירה של בית החולים הכרתי את רוסיו. היא הוצגה לי כמנהלת מעון לנשים בלבד. חשבתי שזה יהיה נהדר שביום חופש של המתנדבים, נבוא למעון ונבקר את הנשים. הצגתי את הרעיון ויומיים לאחר מכן נסענו לשם. להפתעתי הגדולה, הגעתי לבית גדול ומרווח עם חצר ענקית ועשרות ילדות קטנות ושחרחרות רצות לכיווני. מתברר שלא הבנתי כלום ושהגעתי למעון לבנות בלבד – 20 בנות מגיל 5- 17, מדהימות אחת אחת, כך הכרתי את המעון ועברתי לשם ממש יום למחרת.

"רוסיו מנהלת את המקום בהתנדבות כשנתיים לצידה של ג'ודית, שמנהלת את המקום בפועל כשנה. הן כמעט התחננו אלי שאבוא לעזור. הן היו בלי אוויר כשהכרנו. המקום בתהליכים להפוך להיות מורשה אך עדיין הוא רחוק מלהיות מסודר ובעל אישורים. בעצם את המעון עצמו הקימו זוג הולנדים, שגילו כי מעון ליתומות נוצרי אליו תרמו כספים נוהל על ידי גנב אשר ניהל את המקום רק כדי לקחת את הכספים לעצמו בעוד הבנות חיו בתנאים מחפירים ועברו התעללות קשה.

"הם בנו את הבית המקסים, ובעזרתה של רוסיו הביאו למעצרו של המנהל הקודם. הם פתחו רשמית את המעון על שם ג'ינה. ג'ינה היא ילדה בת 5 שמתה בעקבות הזנחה. היא טבעה בגיגית במעון הקודם. זוג ההולנדים חזר מזמן להולנד, הם ממשיכים לתרום מה שהם יכולים, אבל המלאכה עוד רבה. בזכות העירייה וגורמים נוצריים נוספים בסביבה שתורמים אוכל למעון לבנות יש מה לאכול. ממש כך".

תארי את המקום.
"המעון ממוקדם בעיירה שקטה שנקראת צ'וסיקה כשעה וחצי מלימה. הבנות, הגרות במעון, מגיעות בעיקר מהפרברים של לימה. אלה בנות עם סיפורים כל כך קשים שקשה לי לתאר. אני אישית מאמינה שמרבית האוכלוסייה בישראל מעולם לא פגשה פנים מול פנים סיפורים כל כך קשים ועוני רב כל כך. אלה בנות, שלצערי מעולם לא חוו קשר בריא ותקין עם אדם מבוגר, צמאות ליחס וקרבה במונחים שמילים לא יכולות לתאר. הצורך שלהן לתשומת לב, לחיבה, למגע אוהב ולא מנצל הוא פשוט כובש.

"בפעם הראשונה שפרשתי מולן צבעים ודפים לצייר ובלי לשים לב אמרתי לאחת הבנות 'איזה יופי את מציירת, תמשיכי', כולן הרימו את המבטים שלהן אלי, לרגע הייתה דממה, ואז כולן הרימו את הציורים שלהם וחלקן אפילו קמו ורצו אלי. כולן צמאות לחיזוק חיובי, משהו שהן מעולם לא קיבלו.

"תפקידי היה בעצם להיות לבנות האלה הכל. גם האחראית על המשמעת, להעמיד אותן במקומן ולשמור על הסדר. גם להעניש אותן כשאין ברירה ולהיות השוטר הרע אבל גם להיות בשבילן לתמיכה, לקרבה. לרגעים נדירים של כיף. לנשיקת לילה טוב, לסיפור לפני השינה".

הכתבה המורחבת תפורסם היום בצפון 1 כרמיאל 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות