הקול שלה: "אף אחד לא למד את שפת הסימנים והתאמץ בשבילי"

להילה אלמוג ממעלות תרשיחא יש סיפור מרתק על החיים בסביבה שומעת כאישה חירשת מלידה. היא בת להורים חירשים ואח אחד שומע וכל חייה נלחמה בניסיון להיות כמו "השומעים".

"צחקו על הקול המוזר שלי, לא הבינו אותי והיו רגעים שזה היה בלתי נסבל שפשוט נמאס לי", עד הרגע שהחליטה להפסיק לנסות לרצות את הסביבה ולחיות בדרך אחרת. היא מספרת על ההתמודדות עם ההצקות והסבל בילדות, ההתפתחות העצמית, החלומות שלא נגמרים, האושר מילדיה והסוד הקטן שלה ושל בעלה.

כיום היא אישה חירשת שגאה בעצמה, נשואה לשי אלמוג, שגם הוא חירש ואמא לשלושה ילדים שומעים. היא סופרת, מרצה ועוסקת בהוראה לשפת הסימנים ולפני כשנה השיקה את הספר "הקול של שירה" שכבר תורגם למספר שפות ונמכר בעולם ובקרוב יעלה במהדורה דיגיטלית. בזכות ילדיה היא מפצה על חסכים מילדות והמוטו שלה בחיים הוא "ללכת אחריי החלומות".

הילה (41) נולדה ביבנה להורים חירשים ונהגה להתבונן בחוויות הקשות שהוריה עברו בילדותה, ההתמודדות התקשורתית עם הסביבה, שגרמה להם לבקש מאחיה האמצעי, היחיד ששומע, לתרגם להם הכל.

"בבית אנו מתקשרים בשפת הסימנים. הוריי עבדו קשה בשביל לחיות ונאלצנו להסתדר עם מה שיש. הם נהגו לבקש עזרה מאחי השומע שיתרגם להם את הדברים הכי בסיסים כמו ללכת לבנק, בית חולים וקניות. אפשר להגיד שאחי היה כמו ראש המשפחה שלנו, היחיד שיודע הכל. אני חושבת על התחושות הקשות של אחי בילדותו שלקח על עצמו את כל האחריות והפך להיות המבוגר האחראי. לא רציתי לגדול כמו הוריי, רציתי עצמאות ופרטיות. לכן נשאבתי אל עולם השומעים כדי לנסות להשתוות אליהם".

המורה לפעמים הייתה שוכחת שאני חירשת

אמא של הילה נפטרה כשהייתה בת שש ממחלת צהבת בכבד, היא לא זכתה לראות אותה עולה לכיתה א' ואביה גידל אותה ואת שני אחיה הקטנים לבד. היא נשלחה ל"בית מיח"א" בתל אביב, גן לילדים חירשים ולקויי שמיעה, בגיל שלוש עברה לגן משולב עם ילדים שומעים באשדוד ובביה"ס היסודי כבר למדה בבית ספר רגיל, שהייתה בו כיתה אחת בלבד לחירשים.

"לעולם לא אשכח את התקופה הנוראית הזאת כשאבי ליווה אותי לבית הספר וכשהילדים הבינו שאני חירשת. הם התחילו להציק לי ולשאול אותי שאלות רק כדי לשמוע את הקול המוזר שלי והתחילו לצחוק עליי. נעלבתי מאוד ולא הפסקתי לבכות. כשהייתי חוזרת הביתה אבי היה שואל אותי 'מה קרה?' לא סיפרתי לו. לא רציתי להעמיס עליו, הוא עבד קשה בגידול שלנו".

הילה זוכרת תקופות קשות, בהן התאמצה להיות כמו כולם: "בזמן שחבריי לכיתה דיברו וצחקו לא הבנתי על מה הם מדברים, אך צחקתי עימם כדי להיות כמוהם. זה תסכל אותי מאוד. השתתפתי בתחרויות של שומעים כמו ספורט, מחול, שירה וריקודי עם. יש לי זיכרון מבית הספר שיום אחד בכיתה המורה לפעמים שכחה שאני חירשת והמשיכה לדבר אליי כשהיא עם הפנים ללוח ועם הגב אליי וכך פספסתי את כל מה שהיא אמרה. חוסר תשומת הלב והאטימות של הסביבה הייתה בולטת. בזמן ההפסקות הייתי משלימה את החומר. כל הזמן התאמצתי לקרוא שפתיים של הסביבה שלי ולפעמים זה היה מתיש ובלתי נסבל. נלחמתי כל חיי מול הסביבה השומעת. התאמצתי מאוד כדי לתת לשומעים את הדרך שבה יהיה להם נוח להבין אותי. אבל תמיד שאלתי 'מה איתי?' אף אחד לא למד שפת הסימנים והתאמץ בשבילי. למדתי בילדותי שיעורים בדיבור אצל קלינאית תקשורת והשקעתי את כולי. זה פשוט עייף אותי. בגיל הבגרות שלי כבר למדתי איך לשרוד ופשוט יצאתי החוצה, היו לי חברים שומעים וחבר הכי טוב, כבד שמיעה, שעזר לי מאוד באותה התקופה".

איך הכרת את בן זוגך?

"הכרתי את שי במסיבת דיסקו בתל אביב. הוא חירש והוא במקור מנצרת עילית. הוא התגורר באותה התקופה בתל אביב ועבד בחברה שאמא שלי ז"ל עבדה בה, בדיוק באותה המחלקה. נדהמנו לגלות זאת וממש הרגשתי שזאת סגירת מעגל עבורי. ידענו שנועדנו להיות ביחד ואיזה עולם קטן שהוביל אותנו להיות יחד. לאחר שנתיים התחתנו וילדתי את בתי הבכורה, נגה, שהיום בת 15. לפני עשר שנים כבר היינו עם 3 ילדים "שומעים", בדירה במעלות תרשיחא, ילדיי גדלו בבית לתפארת עם המון אהבה. אנחנו מתקשרים בבית בשתי שפות, עברית ושפת הסימנים. נגה הבכורה מספרת שהחלום שלה זה להיות מתורגמנית לשפת הסימנים, אני מעודדת את ילדיי לעשות מה שרק ירצו. אני מעניקה להם את כל מה שאני לא קיבלתי, אני ממש מפצה את עצמי על ילדותי".

איך קמים בלילה לתינוק? איך שומעים אותו?

"כשילדיי נולדו שאלתי את אבי איך הם שמעו אותנו בוכים? הוא סיפר שלא הייתה את הטכנולוגיה של היום ובכל התקופה שהיינו קטנים דודה שלי גרה איתנו והיא זאת שהייתה מעירה את הוריי שיטפלו בנו בלילה. פרטיות לא הייתה להם. אנחנו, לעומת זאת, קמנו בלילה לתינוקות באמצעות מכשיר אור מהבהב עם רטט חזק, שפשוט מעיר אותנו. קרה לנו פעם אחת עם נגה שכשהייתה בת שנה שהיא לא בכתה לילה שלם. היא הייתה מאוד שקטה, כך שתיארתי לעצמי שהיא ככל הנראה התבגרה. קמתי בבוקר והשכנה עמדה לי בפתח הדלת והטיחה בי שהילדה בכתה כל הלילה ואני לא שמעתי. הייתי מבוהלת ורצתי לנגה לחבק אותה חזק ואז הבנתי שהייתה הפסקת חשמל במשך כל הלילה והמכשיר שלנו לא עבד. התנצלתי בפני נגה שהייתה קטנה ולא הבינה מה אני רוצה ממנה. הרגשתי חסרת אונים באותה השנייה".

יש דברים משעשעים שמביאה המוגבלות?

"ברור. למשל, בזמן סעודה עם המשפחה של בעלי, שהם כולם שומעים, הם מדברים וצוחקים ואני ובעלי מדברים בשפת הסימנים חופשי. הם לא מצליחים להבין כלום וזה הסוד שלנו".

יש לי ידיים טובות

כשעברו למעלות חיפשה הילה עבודה במשך ארבע שנים. "לא התקבלתי לשום עבודה כי אני חירשת וזה ממש תסכל אותי בכל פעם מחדש. שלחתי קורות חיים לכל סוגי העבודות ותמיד אמרו לי שזה לא בשבילי. אמרתי לעצמי – יש לי ידיים טובות ויכולת לתפקד. עד שיום אחד רכזת פעוטון סימסה לי ושאלה אותי "אם אקבל אותך לעבוד עם הילדים, איך תשמעי אותם?", נשמתי נשימה עמוקה והשבתי לה: "אם הצלחתי לגדל את שלושת ילדיי השומעים כשאני לא שומעת אז אני מסוגלת להכל". והיא קיבלה אותי. אחרי ארבע שנות עבודה עזבתי לטובת הלימודים ולטובת ההתפתחות האישית שלי, לא אשכח את מנהלת הפעוטון שאמרה לי: "המגבלה שלך לא הפריעה לנו בכלל ונהנינו ממך בכל רגע".

"הבת שלי נגה חזרה יום אחד מבית הספר בוכה ועצובה, היא סיפרה לי שכמה ילדים לעגו לה ואמרו שאמא שלה לא יודעת לדבר. חיבקתי אותה חזק וזה החזיר אותי אחורה. ניסיתי לא לבכות לידה ואמרתי לה שאני גאה בה ושהיא המרוויחה היחידה מכל הסיפור כי היא היחידה שיודעת שתי שפות. הרגשתי שאני חייבת לעזור לה ולעשות משהו. יום אחד הגעתי עם מתורגמנית ועם נגה לבית הספר, היא חששה מפני הילדים ותהתה האם זה טוב, היא פחדה שיעשו עליה חרם. אמרתי לה לא לפחד ולקחתי את הסיכון שנצליח. כשהגענו לכיתה, שמנו לב שהתלמידים היו המומים לראותי עומדת בפתח הדלת, הצגתי את עצמי וסיפרתי את סיפור חיי, הילדים היו בתדהמה ונהנו כל כך, צחקנו יחד וכולם חיבקו את בתי, היא קיבלה כל כך הרבה אהבה וחמלה מהילדים בכיתה. ברגע הזה הרגשתי שניצחתי. שהצלחתי להעביר לכולם מה זה להיות "חירש" ולא חריג בחברה. מאז כל שנה אני מתנדבת בבית הספר ומעבירה סדנאות ללימוד שפת הסימנים".

הניצחון האישי שלי

בעקבות הסיפור של נגה, לפני כשנתיים החליטה הילה לכתוב את הספר "הקול של שירה" בהשראת חוויותיה של ילדה חירשת בסביבה שומעת. "הוצאתי את הספר לאור לפני כשנה. נמכרו כ- 300 עותקים והוא עומד להימכר באופן דיגיטלי. חשבתי לעצמי "מי ירצה לקרוא ספרים של סופרת חירשת"? אך אזרתי אומץ והחלטתי לעשות את זה – הגשמתי את החלום. לא ציפיתי ממנו להרבה אך קיבלתי עליו שלל מחמאות. בתקופת הקורונה הצלחתי להוציאו בגרסה נוספת באנגלית ולשווקו במדינות רבות בעולם, התראיינתי מול כתב בקהילה היהודית של החירשים בארה"ב, התרגשתי כל כך ששמעו עליו והתעניינו בסיפור המרתק, זה היה מדהים והספר השני בדרך."

היום הילה היא אישה חירשת שמאוד גאה בעצמה, לפני שש שנים הוסמכה במכון לקידום החירש בתל אביב ובנוסף, סטודנטית לתואר בחינוך מיוחד במכללת גורדון. היא מעבירה הרצאות, שעות סיפור, סדנאות וקורסים לשפת סימנים באזור הצפון.

והשבוע פותחת קורס חדש להורים שומעים לילדים חירשים וכבדי שמיעה כדי לחזק את היחסים והקשרים, וכדי שיוכלו להבין אחד את השני. "חשוב לי לפעול למען קהילת החירשים וכבדי השמיעה כדי להקל על חייהם בסביבת השומעים. תרמתי מידע על תקשורת והבנה דרך פעילויות רבות ואני נהנית ומתרגשת מכך כל פעם מחדש".

מהו החלום שלך?

"החלום שלי הוא שכל האנשים ששומעים ייתנו לכל קהילת החירשים וכבדי השמיעה להרגיש שווים בחברה הישראלית. שייתנו להם לשאוף ולהגשים את החלומות שלהם. לעצמי אני מאחלת להיות סופרת מהשורה הראשונה".

לרכישת הספר ולהזמנת הרצאות והתייעצות, תוכלו לשלוח הודעת SMS או WhatsApp‬ לנייד של הילה: 054-7377557 

לפייסבוק העסקי של הילה- לחץ כאן!

אהבתם את הכתבה? כתבו לנו בתגובות

הישארו מעודכנים באתר בלינקר ובפייסבוק של צפון 1 גליל מערבי ובחדשות נהריה