צילומים: פלג כהן
טיול אחרי צבא. כל כך שגרתי, כל כך ישראלי. וזה מה שזה היה בהתחלה עבור פלג כהן (36) מנהריה, שיצא לטיול אחרי השחרור מצה"ל ומאז הוא עדיין מטייל. מדי פעם הוא עושה גיחה של חודשים ספורים לארץ, נושם את אימא, מחבק את האחיינים, מריח את ניחוחות השבת בשישי אחר הצהריים וחוזר שוב כדי לחקור עוד יעד בעולם. ב-14 השנים שחלפו מאז סיים את שירותו הצבאי, הוא ביקר בכ-150 מדינות, על חלקן, אני מניחה, בכלל לא שמעתם, אבל בשבילו אלה הם החיים עצמם.
"מאז שהתחלתי ללכת לבית הספר, שנאתי את המקום הזה, שנאתי ללמוד, שנאתי את הרעיון. בשלב מסוים עברתי אבחונים שקבעו שאני סובל מדיסלקציה ומהפרעות קשב וריכוז. ואז, בגיל 15, אימא שלי רשמה אותי לתיכון "מנור-כברי", שם למדתי קולנוע – ופרחתי. סוף סוף, בית הספר כבר לא נראה כל כך משעמם ומעצבן. כשסיימתי אותו, התגייסתי לצה"ל והוצבתי כלוחם בגדוד 51 של גולני. איפה לא הייתי? בעזה, בג'נין בשטחים. בכל מקום שבו היה בלאגאן – שם היינו. בצבא התבגרתי, למדתי הרבה על עצמי, התחברתי להמון אנשים וצברתי אוסף של כלים שרק לאחר מכן התברר לי כמה היו משמעותיים".
בתום השירות הצבאי החליט כהן לטוס לטיול בתאילנד ונפאל, האנגלית לא הייתה שגורה בפיו, למעט, אולי, מילים בודדות שהצליח לקלוט בבית הספר. ספרים הוא מעולם לא קרא ולכן, כל מה שנותר לו הוא להסתמך על האינסטיקטים הטבעיים שלו: "הסתובבתי בתאילנד והרגשתי כמו ילד קטן בחנות צעצועים ענקית. לא ידעתי כלום, אבל ידעתי שאני רוצה לטייל עוד, אז המשכתי משם לאוסטרליה ולניו זילנד".
מרטיני בקופנגן
באמצע שנת 2006, אחרי שנה של טיולים שב כהן לארץ בידיעה שהוא זקוק לזמן התארגנות שבמהלכו יגייס כסף כדי לנסוע שוב, אלא שאז טפחה המציאות הישראלית על פניו: שוב אזעקות, שוב טילים ושוב מלחמה. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוא גויס למילואים ונכנס ללבנון, שם נלחם במשך שבועיים שלמים: "היו רגעים, שם על אדמת לבנון העקובה מדם, שנעצרתי לשניות וחשבתי לעצמי: 'וואלה, עד לפני כמה שבועות עפת על החיים, שתית מרטיני על החוף בקופנגן ותראה איפה אתה עכשיו. מתפלש באדמה, דרוך, ויורים עליך מכל כיוון'. הנקודה הזאת סומנה על ידי כנקודת מפנה, באותם רגעים הבנתי שאם אני יוצא מהתופת הזאת, אני עושה מעתה והלאה רק מה שאני רוצה. למזלי, הצלחתי לצאת מגיא המוות הזה ומיד לאחר מכן יצאתי לטיול נוסף של ארבע שנים רצופות".
הפעם המריא כהן ליבשת אמריקה וחצה את מרכזה ודרומה דרך היבשה. בשלב מסוים הוא הגיע למעבר הגבול שבין מקסיקו לגואטמלה ועלה על צ'יקן באס (אוטובוס – בהעדר תחבורה ציבורית בגואטמלה, התפתחה לה רשת תחבורה אלטרנטיבית שמתניידת באמצעות אוטובוסים צהובים שהיו בשימוש בתי הספר בארצות הברית בשנות ה-50 ונמכרו לגואטמלה – עיא), ומצאתי את עצמי נוסע במשך יומיים, בלי לדעת לאן בדיוק אני נוסע, בלילה הגעתי לאיזה כפר קטן ומוזנח, מצאתי מקום להניח את הראש ובבוקר שוב עליתי לאוטובוס לנסיעה ארוכה נוספת שבסופה הגעתי לבירה, גוואטמלה סיטי בלילה. נכנסתי למונית וביקשתי מהנהג שייקח אותי למלון זול, הוא נוסע ועוצר בסופו של דבר בחזית ה"הילטון", הסברתי לו שאין לי כסף למלון כזה. אחרי עוד קצת שאלות והסברים, אני מוצא את עצמי בתוך בית בושת, בשכונה מוזנחת, אבל לפחות השכירו לי חדר ללילה. כשיצאתי בבוקר, לא ידעתי לאן אני הולך, אף אחד לא דיבר אנגלית והסתובבתי ברחובות בלי לדעת לאן אני הולך עד שנתקלתי בשוטר שניסה להסביר לי באנגלית עילגת שאסור לי להסתובב בשכונה כי היא מסוכנת נורא, רק שהוא עצמו לא יכול היה להסביר לי איך לצאת משם, אז הוא לקח אותי לבית ספר שבו מלמדים אנגלית ושם הסבירו לי איך לצאת משם ושם, עם כל זה שלפעמים הלכתי לאיבוד ועם כל זה שאני לא תמיד יודע לאן פניי מועדות, שם נפל לי האסימון שזה מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה לנדוד בעולם, כל הזמן, כי זה מה שעושה לי הכי טוב".
פתקים בכותל
את הפרק הזה של נדודיו סיים כהן בברזיל ולאחר מכן טס לאפריקה, את מסעו התחיל בדרום היבשת, חצה את חלקה המזרחי דרך היבשה ולאחר כשנתיים של נדודים הגיע גם לאתיופיה: "לכל אורכה ורוחבה של היבשת הזאת פגשתי אנשים חסרי כל, אנשים שחיים מהמעט שבמעט וגם את זה הם חולקים בשמחה עם אחרים ואת יודעת מה? הם הכי מאושרים. באפריקה למדתי את אחד השיעורים החשובים של החיים: אני לא צריך את המכונית הכי חדשה, או בעצם, אני לא צריך מכונית בכלל, לא זקוק לרכוש, אין לי עניין בטלפון סלולרי הכי מתקדם שיש ובכלל, אני לא צריך שום דבר. גם ברגעים שבהם הייתי זקוק לכסף, או במקומות שבהם נתקעתי בלי גרוש, פשוט עצרתי, הקמתי את האוהל שלי שנוסע איתי לכל מקום, או שהתארחתי אצל אנשים שהתחברתי אליהם בדרך, והייתי מוצא איזושהי עבודה זמנית, לא חשוב מה פעם זה היה גננות, פעם שטיפת כלים, כל עבודה שבעזרתה יכולתי לחסוך קצת כסף כדי להמשיך במסע – הייתה מצוינת בשבילי".
בשלב מסוים, אחרי כמה שנים בדרכים כהן מוצא את עצמו במערב אפריקה נכנס ללוע הארי. בגבול עם ניגריה הוא כבר הוזהר שמדובר במקום מסוכן וכי מוטב לו שלא לטייל שם, אבל כהן שהצליח לחמוק ממחבלי החיזבאללה ומהחמאס, לא נרתע והחליט להמשיך כמתוכנן. הוא ביקר, בין היתר, בסיירה לאון, חוף השנהב, קונגו, וסנגל. כשסיים את הפרק ההוא של המסע, חזר לארץ לתקופת ביניים ומיד לאחריה בשלהי שנת 2010 המריא שוב, הפעם לאירופה וטייל בגרמניה, הולנד, דנמרק, צ'כיה, הונגריה, רומניה, איטליה ובולגריה. מאירופה המריא להודו וטייל בה במשך שבועות ספורים שבסיומם חזר לדרום אפריקה.
במסגרת הטיול ביעד הבא שבחר, עלה כהן על הרכבת הטרנס סיבירית וכך התחבר לעשרות שבטים מונגוליים שעמם חי במשך שבועות ספורים ולמד על אורחות חייהם. בהמשך חזר למערב אפריקה ושם, בינואר 2013 חלה בטיפוס הבטן ובמלריה ואושפז במצב מסכן חיים בבית חולים מקומי בגאנה: "התארחתי אצל אנשים באותה העת" הוא נזכר, "והרגשתי נורא רע, הם פינו אותי לבית החולים ועברתי ימים לא קלים. אימא שלי שנבהלה, רצתה להגיע, אבל אמרתי לה שבשום אופן היא לא מגיעה, לא היה טעם לשלוח אותה למסע כל כך ארוך. מה שהיא לא ידעה בזמנו זה שבבית החולים הקטן שבו אושפזתי לא הייתה את התרופה שלה הייתי זקוק, איכשהו התחברתי לגנן של בית החולים והפקדתי בידיו שטר של 100 דולר, שתמיד נמצא עלי לשעת חירום ושלחתי אותו לעיר אחרת כדי לקנות את התרופה. אני יודע שזה נשמע נורא להסתובב בעולם בלי ביטוח בריאות וכדומה, אבל כדי לתת אינדיקציה אני אסביר שכל הסיפור של האשפוז, מזון ותרופות עלה לי 42 דולר! זה הכל. אז נכון שהיו לי ימים לא פשוטים ונכון שריחפתי בין חיים ומוות, אבל למרות הכל הייתי אופטימי לגמרי, הייתי בטוח שיהיה בסדר ואצא מזה וכך היה. אחרי כמה ימים התאוששתי ועברתי למנוחה של כמה ימים אצל אנשים שהכרתי. הם ידעו שאני ישראלי ומאוד רצו לעזור, בתמורה הם ביקשו ממני דבר קטן: הם נתנו לי כמה פתקים וביקשו שאשים אותם בין אבני הכותל כשאחזור לארץ וכך עשיתי".
קידוש בכל שישי
באותה שנה החליט שהגיעה השעה לשתף את סיפור נדודיו באמצעות דף פייסבוק שהתפתח גם לאתר טיולים שזכה לשם ""LONLEY PELEG :"חלק מהעניין הזה של להיות חופשי, הוא העובדה שהשעון לא משחק אצלי תפקיד, אני לא תלוי בו ולא אכפת לי מה דעתו. לכן, אין דבר כזה לכוון שעון כדי להתעורר בבוקר, אני מעדיף יקיצה טבעית, כמו שאני ניזון מתזונה טבעונית. ברגע שאני כבר קם אני עושה כמה שכיבות סמיכה, מתפלל, מניח תפילין ואז עם הקפה של הבוקר מתחיל לכתוב, אחר כך אני יוצא לטייל, לתעד, לצלם ובעיקר לחקור על ההיסטוריה והתרבות של המדינה שבה אני שוהה. הבלוג שלי אכן הפך עד מהרה ללהיט עם המון עוקבים ותגובות כי הוא אותנטי, אני מעלה תמונות, סרטונים ורשמים בזמן אמת וזה פשוט מרתק".
רגע, בוא נחזור לאחור. אתה מתפלל ומניח תפילין בכל בוקר?
"כן. מאז ומתמיד. בילדותי ביליתי הרבה בביתה של הסבתא הטוניסאית שלי והיא לימדה אותי את הדברים האלה. בכלל, בכל מקום שבו אני נמצא בעולם, בשבת או בחג, אני אעצור, אעשה קידוש, אתפלל. זה חשוב לי וזה מרגיש הכי נכון שיש".
באותה שנה עמוסה טייל כהן גם בספרד, יוון, אלבניה, קוסובו, בוסניה וקרואטיה וכן בארצות הקווקז ובדרום מזרח אסיה.
המסעות הארוכים, השעות, הימים והשבועות בהם בילה באזורים מוכי רעב, עוני ומלחמות, הביאו את כהן למסקנה שהוא רוצה לסייע וכך בשנת 2014 יצא לדרך הפרויקט הראשון שלו, כשטייל במנילה שבפיליפינים, שם ביקר ונחשף לשכונת "הר העשן" שהיא בעצם מזבלה שבה מתגוררת אוכלוסיית קשת יום שסובלת, בין היתר, מתזונה לקויה. בסיוע של אנשי עסקים הוא הוביל שני פרויקטים בשכונה. האחד, לתזונה בריאה ומאוזנת והשני לעידוד למידה.
משם המשיך במסעו לדרום קוריאה, יפן, שוויץ, לוקסמבורג ואז אוקראינה שאליה הגיע בזמן מלחמת האזרחים והתנדב כדי לסייע לילדים בבית יתומים יהודי.
את שנת 2015 פתח בקמרון שבמערב אפריקה, שם סייע בהקמת בית ספר מקומי ואף סייע לכ-600 ילדים החולים ב-HIV באוגנדה.
בוא נדבר רגע בכנות, על הדרך עזרת והתנדבת בעיקר למען ילדים. מתי יהיו לך ילדים משלך?
"האמת שכנראה אף פעם. אני לא רוצה לחיות אחרת. לא רוצה להתיישב, להתמסד ולהתברגן. ואני לא חושב שאפשר לקחת ילדים או בת זוג למסע אינסופי מסביב לעולם. יותר מזה, אני לא חושב שיש מישהי שהייתי רוצה לחלוק איתה את החוויה הזו. אני אוהב את הלבד, אוהב את החופש המוחלט ולא רוצה להיכבל לאף אחד בשום צורה. אני מאוד אוהב ילדים, יש לי אחיינים שאני משוגע עליהם ומבלה איתם בכל פעם שאני בארץ וזה מספיק לי. אני מניח שאימא שלי רוצה או רצתה נכדים ממני, אבל היום היא מבינה שזה כנראה לא יקרה. בסוף, מה הורים רוצים? הם רוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים. אני מאושר והיא יודעת את זה ועכשיו זה מספיק לה".
כל ההכנסות לאוכלוסייה קשת יום
לאחרונה שב כהן לארץ לאחר ששהה בשנה האחרונה בפפואה גינאה החדשה והתערה באוכלוסייה של שבטים המונה כשני מיליון איש הדוברת לא פחות מ-850 שפות: "במשך תקופה חייתי עם שבט מסוים בהרים. באחד הימים נחשפתי למשפט שדה שנערך לאישה שנתפסה בוגדת בבעלה. השבט דן ארוכות בעונש שיושת עליה ובסוף הוחלט כי היא תשלם לו קנס של 1000 דולר. הבעל שהיה נחוש בדעתו לקבל את הכסף שלח את אשתו, השלישית במספר, לעבוד בכפר סמוך, את הכסף שהיא הרוויחה בעבודה – הוא כמובן קיבל".
בהמשך השנה בילה כהן באי פלאו שבפפואה גינאה החדשה, שם למד לצלול עם כרישים: "בהתחלה הפחד, מטבע הדברים, שיתק אותי, אבל לא ויתרתי. ניסיתי שוב ושוב ובפעם הרביעית הצלחתי, הפחד היה שם, אבל הוא היה תחת שליטה, ידעתי להעריך אותו ונהניתי מכל שנייה".
רגע לפני ששב לארץ, נחת כהן במיאמי שם הציג תערוכת צילומים מרהיבה ממסעותיו חובקי העולם. הרווחים שגרף מהתערוכה, כ-10,000 דולר, נתרמו כולן לתושבי "שכונת הר העשן" שבמנילה, בפיליפינים.
עכשיו הוא, כאמור, בארץ לצורך מסע קידום לספר החדש שייצא לחנויות ביום שישי הקרוב שנושא את השם שמזוהה עימו: "לונלי". הספר יושק בשני אירועים: אחד מהם התקיים שלשום בתל אביב והשני ייערך בשבוע הבא ב"פאב הפרה" בשבי ציון. שתי ההשקות, נציין, הפכו תוך ימים ספורים ל-SOLD OUT : "בשש השנים האחרונות", מסביר כהן, "אני עובד עם חברת ילדות, אלה בן צבי, ממצפה הילה, שעזרה לי לכתוב את הספר. בששת החודשים האחרונים נעזרנו גם בעורכת מקצועית והשבוע, כאמור, אני משיק את הספר בהתרגשות גדולה מאוד. בין לבין אני מרצה בכל הארץ וחוסך כסף למסע הבא שאליו אצא בדצמבר הקרוב. היעד הוא יערות האמזונס, אני רוצה לראות במו עיניי את הנזק שהסבו השריפות האחרונות לטבע".
לסיום, אתה כאן בתקופה קריטית לישראל, רגע לפני בחירות חוזרות, מה דעתך על מה שקורה בישראל והאם תצא להצביע ביום שלישי?
"במקרה הזה לא תוציאי ממני תשובה. אני א-פוליטי לחלוטין והנושא הזה לא מעניין אותי".
