במלחמה ההיא מתעניינים רק מי שהיו חלק ממנה. 2800 קורבנות נפלו בה. אנחנו מצווים להעביר את קורות המלחמה ההיא באותה מידת חשיבות שבה מלמדים את השואה ואת מלחמת השחרור
מלחמת יום הכיפורים היא אחד האירועים הטראומטיים ביותר בחיי ישראלים רבים, ואני בכללם. ערב המלחמה, האמינה הנהגת המדינה, ממש כמו אזרחיה, כי ישראל היא מעצמה צבאית, כי צה"ל יושב לבטח על קווי הגנה שאינם ניתנים להבקעה בתעלת סואץ וברמת הגולן, וכי מחשש תבוסה, הערבים לא ייצאו למלחמה נוספת.
כל אלה קרסו בתוך שעות. בבוקר 7 באוקטובר 1973 עמדנו בפני סכנה קיומית של ממש, כפי שיתברר במרוצת השנים ביתר שאת. בלב הקריסה הזו עמדה ההפתעה האסטרטגית. כיצד קרה הדבר וכיצד הופתעה ישראל, למרות שפע המידע ההרתעתי שעמד לרשותה, הן שאלות שעד היום לא ניתנה להן תשובה משכנעת. דרך סיפורם של הלוחמים, אני מבקשת להעלות את הנושא לסדר היום.
נדמה לעיתים, במיוחד בהתקרב יום כיפור, כי רק קומץ מתושבי המדינה היו בשתי החזיתות. האדישות האופפת את הציבור בהתייחס למלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה הצעירה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. בכתבות באמצעי התקשורת השונים, מתעניינים, למרבה הצער, רק מי שהיו חלק מאותה מלחמה, כמוני.
במלחמה הארורה והקשה הזאת נפלו 2800 קורבנות ממיטב בני הארץ. משפחות התפרקו, חיילים שבו פצועים בגוף ונפש, ובכל זאת האדישות של העם אינה נותנת לי מנוח. אנחנו מצווים להעביר את קורות המלחמה הזאת באותה מידת חשיבות שבה מלמדים את השואה ואת מלחמת השחרור, ציוני דרך בקיומה של המדינה.
סיפורים וראיונות על מלחמת יום הכיפורים יתפרסמו היום (13.9) בעיתון "צפון-1 כרמיאל"
