הכדורגלן הצעיר שלו ברוך (18) מכרמיאל, הוא בחור נדיר, תרתי משמע. הוא נולד עם אלופציה אראטה – תופעה המתבטאת בנשירת שיער, ללא הפוגות, מה שגורם לו לבלוט במראה לא שגרתי, ולמשוך מבטים סקרנים מהסביבה.
שלו ברוך הוא ספורטאי פעיל, שהחל לשחק כדורגל כבר בגיל צעיר מאוד בהפועל מטה אשר. בהמשך, עבר למועדון הפועל עכו, במדיה שיחק במשך שתי עונות בקבוצות נערים א' ונערים ב'. בעונה שעברה, חזר למטה אשר, ושיחק בקבוצת הנוער של המועדון. בקיץ הקרוב הוא צפוי לחזור להפועל עכו, המשחקת בליגה הלאומית לנוער.
הוא משחק כמגן ימני או כמגן שמאלי, תלוי בצרכים המקצועיים של הקבוצה. הוא ניחן במהירות, חוסן פיזי, ושליטה טובה בשתי הרגליים. הוא לא מרבה להבקיע או לבשל, או משלים זאת באמצעות רוח לחימה, נחישות ומשחק הגנה בלתי מתפשר.
שלו למד בבית הספר היסודי רעות בכרמיאל ולאחר מכן בחטיבת הביניים והתיכון אורט כרמים. בחודש אוגוסט הוא אמור להתגייס לשירות סדיר בצה"ל.
שלו הוא האמצעי מבין 3 ילדים: שקד הוא האח הבכור ונעמה האחות הקטנה.
עם השנים למד איך להתגבר על הקשיים, למד איך להתמודד עם השאלות והמבטים הנוקבים מהסביבה, ובעיקר איך להשלים עם המחלה ולחיות על פי דרכו.
"אין בארץ מודעות לתופעה שאני סובל ממנה והמחשבה הראשונה אצל אנשים זה שאני חולה אונקולוגי", מסביר שלו בחיוך, "אני מרגיש את זה במבטים המרחמים שלהם".
ואז בטח מגיעים גם השאלות.
"רוב האנשים נבוכים ולא שואלים, אבל נתקלתי בלא מעט פעמים על המגרש, בזמן משחק, ששחקנים מהקבוצות היריבות שואלים אותי מה יש לי ולמה אני עם קרחת".
ואתה עונה?
"בטח, כבר מזמן השלמתי עם התופעה והיום אני חי אתה יופי".
מתי התגלתה אצלך המחלה?
"התופעה החלה בגיל שנה ו-8 חודשים. ההורים שלי גילו שהשיער שלי לא תופס וכל הזמן נושר. הם התייעצו עם רופאים ומומחים בתחום, וניסו כל דבר: תרופות, טיפולים, תכשירים, כדורים, טיפול, זריקות וכל שיטה שקיימת בארץ ובעולם. שום דבר לא עזר. השיער היה צומח מעט ומיד נושר. כל הניסיונות האלה עשו לי רק רע מבחינה פיזית והחלישו לי את המערכת החיסונית בגוף. עד שיום אחד אמרתי די, אני לא רוצה שום טיפול, רוצה לחיות טוב ולחיות בריא".
מתי בעצם הרגשת שאתה שונה?
"בבית הספר היסודי. ילדים פחדו להתקרב אליי ולא היו לי חברים, למעט חבר אחד או שניים. במשך כל 6 השנים בבית היסודי, לא בא אליי הביתה אף אחד וזה ממש כאב לי".
איך התמודדת עם תופעת הבדידות?
"בזכות ההורים שלי, יגאל ורינת והאחים שלי: שקד ונעמה, שתמכו, חיזקו, עודדו ותמיד היו לצדי. הם תמיד הרעיפו עליי אהבה ענקית ועזרו לי לקבל את העובדה שככה אני ושזה לא משהו שהולך להשתנות בעתיד. ביום שהפנמתי שזה מה שאלוהים רוצה, הפסקתי להילחם בתופעה והשלמתי עם מי שאני".
איך הגיבה הסביבה הקרובה אליך לתופעת ההתקרחות? אלו תגובות קיבלת מהמשפחה, מהחברים, מבית הספר?
"המשפחה שלי קיבלה אותי כמו שאני ובזכותם הצלחתי להתמודד ולהתגבר על כל הקשיים והאתגרים. מבחינת חברים, כמו שציינתי קודם, כמעט ולא היו. בבית הספר הייתי סופג הקנטות ועלבונות בלי סוף. צחקו על איך שאני נראה. זה פגע וכאב לי מאוד, אבל עם הזמן פיתחתי לעצמי כל מיני מגננות ולימדתי את עצמי איך להתעלם ולהמשיך הלאה".
כמו הכדורגל, למשל?
"כן, במגרש אתה מוציא אנרגיות ומתמקד בכדורגל ובמה שאתה טוב. כדורגל זה משחק קבוצתי, אז השחקנים שאיתי בקבוצה פחות מתייחסים לאיך שאני נראה ויותר חשוב להם שאשחק טוב ושאעזור לקבוצה להצליח".
מתי הסתיימה תופעת הבדידות שחווית?
"רק כשהגעתי לחטיבת הביניים דברים השתנו. אז כבר הכירו אותי וידעו מי אני וגם הרגישו יותר בנוח לשאול שאלות ולהתעניין. היום, ברוך השם, יש לי מלא חברים וחברות".
מה עם חברה, הייתה?
"היו לי כמה חברות, אבל זה לא נמשך לאורך זמן ולא בגלל ההתקרחות אלא מפני שלא הסתדרנו".
קרו לך גם דברים חיוביים?
"כן, בעיקר כשאני מגיע לפארקים של שעשועים. הסדרנים רואים אותי, חושבים שאני חולה וישר מפלסים לי דרך להיכנס בלי תור. רוב הפעמים אני פשוט שותק ונהנה מהקיצור ומכך שאני לא עומד הרבה זמן בתור".
יש טיפול לתופעה? האם יש סיכוי שהשיער יחזור לצמוח?
"אני לא יודע. שורשי השיער עשויים מויטמינים, והוויטמין הזה, זה מה שהגוף שלי לא מייצר וחסר אצלי. האמת, זה גם לא כל כך משנה לי, כי אני כבר השלמתי עם מי שאני ואם איך שאני נראה".
נחזור לכדורגל. מה השאיפה בעתיד?
"כמו שכולם חולמים, להגיע כמה שיותר רחוק. מבחינת הארץ, השאיפה היא להגיע ולשחק בקבוצה מליגת העל ובחלום היותר רחוק זה לשחק בחו"ל".
מה זה אלופציה אראטה?
מדובר במצב של כשל חיסוני עצמי (אוטואימוני), שבו הגוף תוקף את זקיקי השערות וגורם לנשירתן. הגורם לתופעה לא ידוע, וקיימות תיאוריות שונות, שמדברות על קשר גנטי, זיהום, חשיפה לווירוס בשלבים מוקדמים בחיים, שמתעורר כנראה במצב נפשי מסוים של לחץ או חרדה, שגורם בסופו של דבר להתקרחות.
