fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

האור של בסמה

17 שנים אחרי ששכלה את בעלה בפעילות מבצעית, בסמה הינו מג'וליס נלחמת על זכותה לחיות בכבוד ולפרנס את בנה היחיד באמצעות בית קפה מקסים שפתחה בכפרה
מגיע לי טוב יותר. בסמה הינו בבית הקפה צילום: "ריטבו צילומים" באדיבות "אוצרות הגליל

כשבסמה הינו מג'וליס (40) הכירה את אהוב נעוריה, מרסל, היא הייתה על גג העולם, הקשר הסודי שקיימו השניים הפך לאהבה גדולה שהגיעה לשיאה עם נישואיהם. היא לא העלתה בדעתה כמה עצב וכאב מסוגלת אותה אהבה להניח לפתחה. בשבוע הבא היא תעלה לקברו ותציין ארבע שנים למותו, אבל האמת היא שחייה וחייו של בנם, נור, שלא זכה להכיר את אביו, מתנהלים כבר 17 שנים בלעדיו.

"כשהכרנו, לראשונה בחתונה של קרובי משפחה הייתי בתחילת בית הספר התיכון, בכיתה ט' ומרסל היה מבוגר ממני בתשע שנים" היא נזכרת, "גדלתי בג'וליס, הוא בכפר יאסיף וזה לא היה מקובל, אז ניהלנו קשר סודי, תמיד באמצעות גוף שלישי, היינו מעבירים בינינו פתקים, מכתבים, מתנות ואף אחד לא ידע, הצלחנו לשמור את זה בסוד כמעט ארבע שנים, אבל לקראת סיום לימודיי בתיכון, כבר כולם ידעו ומרסל ניגש לאמי כדי לבקש את ידי".

אלחם בשבילו. בסמה ובנה נור צילום: עצמי

אמה של הינו התנגדה נחרצות, בסמה היא בתה הצעירה, אחיה ואחיותיה נישאו ונותרו לצדה בג'וליס והיא לא התכוונה לאפשר לבת הזקונים לעבור להתגורר בכפר יאסיף. בסופו של דבר, לנוכח תחנוניה של הבת, התרצתה והתירה לבני הזוג להינשא: "הייתי בעננים", היא מספרת ומוחה את הדמעות שמסרבות להפסיק לזלוג, "הוא היה כל מה שרציתי: ג'נטלמן, חייכן, נדיב וטוב לב, הרגשתי בת מזל ושמחתי לעבור לגור לצדו בכפר יאסיף, שם בנינו לעצמנו בית".

בית הקפה האינטימי שפתחה בג'וליס משדר חום ומשפחתיות, ומוצף באור רך , הוא מעוצב בפשטות. לצד השולחנות והכיסאות נמתחות ספות ועליהן כריות ססגוניות ורק התמונות שמקשטות את הקירות חושפות טפח על הטרגדיה שבצילה היא נאבקת לקיים חיי שגרה.

האושר היה קצר ושברירי, פחות משנה לאחר שנישאו וכשהיא נמצאת כבר בעיצומו של היריון נקרא רס"ר מרסל ח'יר לשירות מילואים, הוא שירת ביחידת חי"ר והוצב בבית אל בשומרון: "זה היה השבוע הראשון של אוגוסט, באחד הימים דיברנו בסביבות אחת בצהריים והוא אמר לי שהוא מצטרף לסיור שגרתי ושהוא מחליף חבר אחר שלא יכול היה לצאת, לא דאגתי ולא הרגשתי כלום. הטלפון הבא שקיבלתי היה מ"הדסה עין כרם". הודיעו לי שמרסל נפצע ושהוא בדרכו לחדר הניתוח. רק בשלב מאוחר יותר התבהרה לי התמונה כולה: הם יצאו לסיור בשני ג'יפים, מרסל ישב במושב האחורי של הג'יפ השני. בדרך, הג'יפ שלו עלה על מטען שהתפוצץ. בהתחלה הוא לא הרגיש כלום, חשב שלא קרה לו דבר מעבר לחבלה מתחת לעין, אז הוא ירד מהג'יפ, התחיל לסייע לחברים שלו שנפצעו וגם השיב אש לירי שהכוח ספג. בשלב מסוים, הגיעו כוחות ההצלה והבחינו שמשהו לא תקין בתנועות הידיים שלו, היה להם ברור שהוא סובל מחבלת ראש ותוך זמן קצר הוא הוטס במסוק לירושלים ועבר שני ניתוחים לפני שאנחנו הספקנו להגיע.  התברר שרסיס שחדר מתחת לעין הצליח להגיע אל המוח וחולל שם שמות. אחרי הניתוח הראשון נדמה היה שהצליחו לטפל בבעיה, אבל אז הכניסו אותו לבדיקות הדמיה שהראו שהמוח מוצף בדם. הרופאים נאלצו להחזיר אותו לחדר הניתוח ולכרות חלק מהמוח".

24 שעות קריטיות

הינו הגיעה לחדרי הניתוח ב"הדסה" ביחד עם משפחתו של בעלה, זמן קצר לאחר שהסתיים הניתוח השני. הרופאים שכינסו את בני המשפחה הסבירו כי מדובר בפגיעה קשה וכי עשו את המיטב שניתן היה לעשות: "אמרו לנו ש-24 השעות הראשונות יקבעו את גורלו", היא מספרת בדמעות, "והן קבעו, הוא מעולם לא התעורר מהניתוחים. הייתי בסך הכל בת 23, ולא ידעתי את נפשי. במשך חודשיים לא זזתי ממיטתו בבית החולים, גם את בדיקות המעקב של ההיריון ביצעתי בירושלים. אחרי חודשיים, היה ברור שאין עוד מה לעשות עבורו והוא הועבר להמשך טיפול ב"בית לוינשטיין" ברעננה. ארבעה חודשים לאחר מכן נולד בננו הבכור, קראתי לו נור (אור) כי הוא הביא אור ותקווה בתוך ימים קשים מנשוא".

במשך שנה ושלושה חודשים נעה הינו בין בנה שהיה בגליל לבין מרכז השיקום ברעננה. הימים הצטרפו לשבועות ואלה הפכו לחודשים ומצבו של בעלה נותר בעינו. המשפחה החליטה להעביר אותו להמשך טיפול ב"אלישע" בחיפה: "חשבתי שהגרוע ביותר מאחורי" היא משחזרת, "כמה טעיתי. בזמן שבעלי נלחם על חייו, משפחתו התחילה לנהל איתי מאבקים על כסף. הוריו הסכימו שאני אהיה אפוטרופוסית על גופו, אבל סירבו לאפשר לי ליטול אחריות על ניהול הכספים שלו, המנטליות של העדה הדרוזית ניצחה. כי מה פתאום שאישה תנהל את ענייני הכספים של המשפחה. העניין הוא שאני לא נכנעתי ונלחמתי על הרכוש בשביל הבן שלי, התוצאה הייתה שהם גירשו אותי מהבית שאנחנו בנינו ולא התירו לי אפילו להגיע לבית החולים כדי להיות עם מרסל. בלית ברירה, עזבתי את ביתי וחזרתי לבית אמי בג'וליס ביחד עם נור, נאסר עלי לצאת לעבוד והתקיימנו מקצבת מחייה של משרד הביטחון בגובה 4,000 שקל בלבד. במשך חודשים לא יצאתי מפתח הבית, אנשים דיברו עלי, ריכלו, לא הבינו כיצד העזתי לערער על מרותו של חמי. עברתי גיהינום של ממש. בתוך כך, העניין הגיע לפתחו של בית המשפט וניהלנו משפט שארך שנים ובסופו הוחלט שתוקם עמותה שתנהל את ענייניו הכספיים של מרסל וכך היה".

הגשימה חלום. בסמה הינו ובנה, נור בכניסה לבית הקפה שקרוי על שמו צילום: עצמי

אופה בטוסטר אובן

היא עוצרת לקחת נשימה, מנגבת את הדמעות וממשיכה:  במהלך החודשים שבהם שהיתי כאסירה בבית אמי, נהגתי להיכנס למטבח ולאפות, מאוד אהבתי את התחום, אז העזתי ואמרתי לאמי שאני רוצה להתמקצע בו, היא נחרדה ופסלה את הרעיון על הסף, גם האחים שלי חשבו שירדתי מהפסים, כל הזמן הסבירו לי שאני אלמנה וככזאת, אני צריכה לשבת בבית ולגדל את הבן שלי, מעבר לכך אסור שיהיו לי תוכניות, אבל אני מרדתי, סירבתי לוותר ולחצתי עד שאמי נכנעה והסכימה שאירשם ללימודי אפייה בחיפה, אבל היה לה תנאי: במשך שנה שלמה, אחי היה צריך לקחת אותי בבוקר ללימודים ולהחזיר אותי הביתה בסיומם, אסור היה לי להסתובב בשום מקום לבד".

הינו סיימה את הלימודים וגם עשתה סטאז' ואז התחילה לאפות בבית. תנור אפייה לא היה לה, אבל היא לא ויתרה ואפתה עוגות בטוסטר אובן פשוט. בהתחלה אפתה לימי הולדת במשפחה ולחגים, אבל לאט לאט הופצה הבשורה מפה לאוזן והיא התחילה לקבל פניות משכנים בכפר ובהדרגה גם מאנשים שגרים מחוץ לכפר.

באחד הימים קיבלה שיחת טלפון מאדם שהציג עצמו כבעלים של רשת קונדיטוריות מוכרת במגזר הערבי, היא לא האמינה, חשבה שמדובר במתיחה: "הוא אמר לי שהם רוצים להזמין ממני עוגות על בסיס קבוע, אמרתי שאין בעיה, אבל לא לקחתי אותו ברצינות. למחרת, הוא מתקשר שוב ואומר שהם בדרך אלי. רק אז נפל לי האסימון והבנתי שזה אמיתי. הזעקתי את אחי באמצע יום עבודה, כי הרי אסור לי להיפגש עם גברים לבד. בפגישה הם הסבירו שהם טעמו מאפים שלי ומאוד אהבו לכן, הם רוצים לעבוד איתי על בסיס שבועי קבוע. המשמעות: 35 עוגות מידי שבוע. אמרתי "כן" בלי לחשוב. כשהם עזבו, אחי ואמי כעסו שהסכמתי, אמרו שאסור לי לעשות את זה. אמרתי להם: 'הסכמתי ודי, לא חוזרת בי'".

ויתרה, אבל לא סלחה

בתנאים לא אפשריים עמדה הינו בהבטחתה ומידי שבוע אפתה יותר מ-30 עוגות בטוסטר אובן פשוט. כשהן היו מוכנות היא הייתה חייבת להקפיא אותן עד האיסוף, וכך, בלי רכב ובלי רישיון נהיגה התרוצצה עם העוגות בין אחיותיה והקפיאה אצל כל אחת מהן כמה עוגות: "מצד אחד שמחתי שידיי מלאות עבודה, מצד שני, לא היה לי ציוד מקצועי, לא יכולתי לקחת הלוואה כדי לרכוש ציוד ותחושת הניצחון שלי הייתה מהולה בתסכול עצום".

בשלב מסוים, התערב אחיינה בעניין ושכנע את סבתו לעזור לה לרכוש תנור, מקפיא ושולחן עבודה שהוצבו בחדר קטן שממוקם מתחת לבית אחותה של הינו: "אימא שלי אמנם ויתרה, אבל לא סלחה. במשך שלושה חודשים לא החליפה איתי מילה. גרנו תחת אותה קורת גג והתנהלנו כזרות זו לזו. אותה הדאיג מה אנשים יגידו. אותי הדאיגו ענייני פרנסה. כמה פעמים ניסיתי להסביר לה שאמנם איבדתי את הגבר שלי, אבל לא איבדתי את הצפון, דבר לא עזר. היא נותרה בשלה. בהדרגה החל להבשיל אצלי רעיון שהגיע הזמן לפתוח מקום משלי, בית קפה קטן. הסתובבתי בכפר, שאז לא היה בו ולו בית קפה אחד ומצאתי מקום שמצא חן בעיניי, רק שהוא היה מוזנח והייתי צריכה להשקיע כסף כדי לשפץ וכו'. פניתי ל"מעוף" והתחלתי בתהליך לקראת קבלת הלוואה עסקית, תוך כדי כך חלה הרעה במצבו של בעלי".

בית הקפה "נור" צילום: "ריטבו צילומים" באדיבות "אוצרות הגליל"

בשלהי חורף 2015 הידרדר מצבו של רס"ר מרסל ח'יר והוא הועבר לטיפול בבית החולים "רמב"ם, במשך שלושה חודשים הלך מצבו והחמיר ובחודש יוני של אותה השנה, קרסו מערכות גופו והוא הלך לעולמו. אחרי מותו, פורקה העמותה שניהלה את כספיו, ולאלמנתו היה ברור שמאותה נקודה היא כמעט לבד בעולם.

כשישה חודשים לאחר מכן החליטה שהיא לוקחת את גורלה בידיה: "בני משפחתו של מרסל התנערו ממני לחלוטין, גרוע מכך, הם מתעלמים מנור, הנכד היחיד שיש להם מבנם המת. במהלך התקופה הראשונה של האבל עוד הצלחנו לעשות סולחה, אבל מיד לאחר מכן שוב התחילו מלחמות על כסף, זה הגיע עד כדי כך שהם לא מתירים לי לפקוד את קברו של מרסל ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מה שאילץ אותי לפנות למשרד הביטחון, הם הבינו את הרגישות וסייעו לי להתקין מצבת כרית על שמו בבית העלמין ולשם אנחנו הולכים ביום הזיכרון".

לפני כארבע שנים וכנגד כל הסיכויים, הצליחה הינו להגשים את חלומה ופתחה בית קפה קטן בכפרה והייתה לאישה הראשונה שעשתה זאת: "כמו שאסור לי לעשות הרבה דברים, אסור היה לי גם לפרסם את דבר הפתיחה, לכן העברתי את זה מפה לאוזן והופתעתי שהגיעו הרבה אנשים ופרגנו. מאז כבר הספקתי להרחיב את התפריט ולהכניס לתוכו גם ארוחות בוקר ולאחרונה אני מבשלת גם אוכל דרוזי אותנטי".

לאחרונה, היא גם זוכה לתמיכה ועידוד מצד מיזם התיירות "אוצרות הגליל", אותו הקימה אשת העסקים רעיה שטראוס בן דרור, ובכל זאת, מסכת הייסורים של הינו עדיין לא הגיעה לקצה, היא עדיין נלחמת כדי שבית הקפה יצדיק את קיומו, היא עדיין מתגוררת בבית אמה ולאחרונה נרשמה להגרלה של מגרשים בכפרה, החלום הבא הוא לבנות בית לעצמה ולבנה, שמתקרב לגיל 17: "לנור לא קל, הוא גדל באווירה לא פשוטה, בלי אבא ועם משפחה שמתנכרת אליו שלא באשמתו. לפני כשנתיים הוא נפצע במשחק כדור עם חברים ואיבד את הראייה בעין אחת. אני מבינה שאני חייבת להתאמץ עוד יותר כדי לשפר את איכות חייו. הוא זקוק לפינה משלו, אז נרשמתי להגרלה ואני מתפללת שזה יצליח. לצערי, על פי החוק אין עדיפות לאלמנות צה"ל בהגרלות אלה, לנכי צה"ל דווקא יש פטור, אבל לא לנו, ואין מי שיקשיב לי. יחד עם זאת, אני לא אוותר. נשבעתי שאעשה כל מה שצריך בשביל הבן שלי ובשביל עצמי, כי מגיעים לנו חיים טובים יותר".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות