fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

בחזרה על הסוס

לי וגסנברג משבי ציון חלמה להיות רוכבת מקצועית, מדריכת רכיבה ומאמנת סוסים, אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבורה, אחרי שנפצעה פעמיים והבינה שלא תוכל לרכוב עוד, החליטה להמציא את עצמה מחדש באמצעות צילום ותערוכה שמוצגת בימים אלה ברעננה. עכשיו היא רוצה לקיים את התערוכה בגליל היכן שהכל התחיל
זכתה במקום הראשון. וגסנברג בתחרות | צילום: אלכס גולדנשטיין
זכתה במקום הראשון. וגסנברג בתחרות | צילום: אלכס גולדנשטיין

לי וגסנברג משבי ציון חלמה להיות רוכבת מקצועית, מדריכת רכיבה ומאמנת סוסים, אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבורה, אחרי שנפצעה פעמיים והבינה שלא תוכל לרכוב עוד, החליטה להמציא את עצמה מחדש באמצעות צילום ותערוכה שמוצגת בימים אלה ברעננה. עכשיו היא רוצה לקיים את התערוכה בגליל היכן שהכל התחיל

היא הייתה ילדה של אבא, עם שיער זהוב וחיוך מלא ביטחון, העולם שהיא נולדה אליו היה מלא באהבה וחמלה לבעלי חיים, וכבר בגיל שלוש נהגה להתלוות אל אביה לאורוות במקום מגוריה, לשניהם היה מקום חם בלב, בעיקר לסוסים. האב, חובב הצילום נהג ללוות ולתעד במצלמתו את המפגשים שלהם עם סוסים כדרך קבע. אלה היו החוויות והזיכרונות שעיצבו את מהלך חייה של לי וגסנברג (24) משבי ציון, שהפכה בהשראת אביה למדריכת רכיבה, מאמנת סוסים וצלמת חובבת. בימים אלה מוצגת תערוכת צילומים שלה תחת השם: "לרכוב על התקווה" במשכן למוזיקה ואומניות הבמה ברעננה ובקרוב תגיע התערוכה לגליל המערבי.

"כשהייתי בת ארבע" היא מספרת השבוע "ביקשתי בובה של סימבה מהסרט 'מלך האריות', במקום בובה קיבלתי את הסוס הראשון שלי, פוני קטן שקראתי לו סימבה".

במהלך השנים, ככל שבילתה יותר זמן באורוות לצד סוסים, נחשפה לעולם התחרויות ובגיל 12 כבר השתתפה בתחרויות ארציות, כישרונה הייחודי וגישתה המיוחדת לסוסים העלו אותה על הדרך להדרכת ילדים ובני נוער ברכיבה וכך, בהיותה בת 14 בלבד, כבר הצטרפה באישור חריג לקורס מדריכים, שנה לאחר מכן כבר הדריכה לבדה את קורס מדריכי הסוסים: "למזלי, נולדתי וגדלתי לתוך עולמם הייחודי של הסוסים, בזכות אבי שגידל סוסים כתחביב, גם עולם הצילום תמיד סבב אותי. לאבא הייתה מצלמה והוא תיעד אותי עם הסוסים בכל הזדמנות. אהבתי את התמונות אבל לא ייחסתי חשיבות למטרה, רק הרגשתי שזה התחביב שהיה רק שלנו. בתיכון נפתחה בפניי אופציה ללמוד במגמה מקצועית של צילום, זה שימח את אבא שלי מאוד, ואז הוא קנה לי מצלמה, שעד היום נמצאת איתי, ואני לא מוכנה להיפרד ממנה".

ממשיכה הלאה. לי וגסנברג עם הכלבה ג'יפסי | צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור
ממשיכה הלאה. לי וגסנברג עם הכלבה ג'יפסי | צילום: ליאת אבוחצירה בן דרור

רגעים שלא יחזרו

כשהגיעה לגיל 17, התהפכו חייה לראשונה, עת אביה הלך לעולמו לאחר שלקה במחלה קשה. על אף הקשר ההדוק עם אמה ושני אחיה הבוגרים, היא חשה כאילו נותרה לבדה: "אבא נפטר אחרי שנלחם שנה וחצי בגידול במוח" היא נזכרת בדמעות "בסוף ימיו הוא כבר בקושי זיהה אותי אבל כיוון שבמשפחה גוננו עליי, לא ידעתי שזה סופני, וציפיתי להחלמתו. בשלב ההוא הייתה לנו במושב אורווה עם 11 סוסים, ומרגע שהוא נפטר נאלצתי לטפל בסוסים לבד, למדתי להתמודד מול ווטרינרים, הזמנות מספקים וכדומה, התעסקויות שנערה לא ממש צריכה לעסוק בהן. למזלי, בית הספר מאוד תמך בי. בדיעבד הבנתי שלא עיכלתי את מותו ולא הצלחתי להביע משהו שקשור לזה תקופה ארוכה. מה שהחזיק אותי חיונית זה להמשיך את הדברים שעשינו יחד. אחרי מותו, הבנתי עד כמה הצילום מהווה חלק משמעותי בחיי, התמונות שנשארו היו עבורי כרטיס חזרה לרגעים שלא יחזרו,  רק אז הבנתי את הכוח של הצילום. משהו אצלי השתנה ובאותה מידה במובנים רבים נשארתי ילדה בת 17, שאיבדה את אבא כל כך מוקדם".

כשנה לאחר מותו של אביה, התגייסה וגסנברג לצבא "הייתי אמורה להיות פרשית במשטרה, אבל הצבא לא שחרר אותי, ובחר לגייס אותי ליחידת הכלבנות. למזלי, אני פורחת ליד בעלי חיים. ביחידה קיבלתי את ג'יפסי, כלבתי האהובה שנמצאת איתי עד היום, במסגרת תפקידי ניהלתי  כלביה ואפילו קיבלתי תעודת מצטיינת יחידה, פעמיים וגם ומצטיינת משרד הביטחון. לקראת השחרור הציעו לי להישאר בקבע, בחרתי לוותר כי ליבי רצה לחזור לסוסים, אף שבמהלך השירות התחריתי קצת רק בשביל הכיף".

שואפת גבוה ורחוק

עם שחרורה מצה"ל חזרה וגסנברג לעבוד עם סוסים, היא שימשה בשורה של תפקידים ניהוליים בחוות ואף הקימה קבוצות של בני נוער ובוגרים שהתחרו בתחרויות:  "במסגרת אחד התפקידים, ניהלתי את החווה במנות, והעברתי בני נוער הכשרה לקראת קורס מדריכים, אבל בסופו של דבר חזרתי לחווה שגדלתי בה: "דאבל קיי" במושב שרונה, זו הייתה החווה שאליה אבא היה לוקח אותי כילדה. מדובר בחווה הכי גדולה בארץ, שבה מתקיימות התחרויות ופועל בית הספר למדריכים. שם הרגשתי שהנה, אני עושה את זה. התחלתי להגשים את עצמי, התמקצעתי במקצי רכיבה נוספים, והדרכתי קבוצות נוער וחשבתי שהחיים שלי נכנסים סוף סוף לשגרה מאתגרת, אבל גם מבורכת, אלא שאז שוב הכל התהפך, תוך כדי רכיבה במהלך אליפות הארץ ברכיבה מערבית נפצעתי ונגרמה לי פגיעה מסובכת בירך ובברך, אבל למרות הפציעה החלטתי שלא לעצור את מהלך החיים והמשכתי לתפקד ככה, עם הפציעה ועם כאבים רק כי לא רציתי להפסיק את תהליך הגשמת החלומות שלי, שאפתי גבוה ורחוק ולא ויתרתי".

וגסנברג המשיכה להתעלם מתמרורי האזהרה ששידר גופה והמשיכה בשגרת עבודתה, עד שלא הייתה יכולה עוד: "המצב הלך והסתבך", היא מספרת "עד שאחרי שנה הסכמתי להתאשפז. סיימתי הדרכה בקורס מדריכים ואושפזתי בבית לוינשטיין למשך חמישה חודשים. התכנון היה לסיים את הטיפול בזמן הפגרה של התחרויות, אבל לגורל היו תוכניות משלו והשיקום נמשך הרבה מעבר לצפוי, בלית ברירה הבנתי שאין לי אלא לעשות הכל כדי לחזור לעצמי.  בנובמבר 2017 לאחר חודשים ארוכים השתחררתי הביתה, אך לא חזרתי לעצמי מבחינה פיזית".

קשר עמוק. בחוות הסוסים במנות | צילום: רותי כמכאגי
קשר עמוק. בחוות הסוסים במנות | צילום: רותי כמכאגי

להישאר על האוכף

בסופו של דבר חזרה וגסנברג לעבודה אך כשלושה חודשים לאחר מכן, בעודה מאלפת סוס בפרויקט שלקחה על עצמה בחווה היא נפלה ממנו: "עשיתי מאמצים עליונים כדי להישאר על האוכף", היא נזכרת, "כי ידעתי שהגוף שלי עדיין חלש ואם אפול, הפגיעה תהיה חמורה, כמה שצדקתי. כל זה קרה כשבוע לפני התחרות הראשונה של בני הנוער בעונה, רגע לפני שזכיתי לקטוף את הפירות ולהגשים את החלומות, פינו אותי לבית החולים בעקבות הנפילה ושם, אחרי בדיקות הקביעה הייתה חד משמעית:  לא אוכל לחזור יותר לרכוב על סוסים, הרגשתי נורא, הייתי עצובה והתקשיתי להשלים עם הבשורה שגרמה למהפכה בעולם הקטן שלי".

במרץ 2018  אושפזה וגסנברג שוב בבית החולים וכשהשתחררה מצאה עצמה שוכבת בבית לוינשטיין, שם עברה שיקום שארך כעשרה חודשים, בשלב הראשון הייתה מרותקת למיטה ובהדרגה עברה לכיסא גלגלים ואחר כך לקב הליכה בו היא נעזרת עד היום: "מצאתי את עצמי שוכבת במיטה וכל מה שהיה לי לעשות זה לחשוב", היא משחזרת את התקופה הקשה", "הרצתי בראש את כל החיים שלי, ניסיתי להבין למה זה קרה לי והרגשתי שיש לכך סיבה, שזה כנראה אומר שאני צריכה לעשות משהו אחר, גדול יותר. החלטתי להסתכל על זה ממקום אחר, לעצור את מרוץ החיים, להביט אל תוכי ולשאול: האם אני אוהבת את מה שאני עושה? משהו בי רצה לספר את הסיפור האישי שלי, אבל לא ידעתי איך. רק ידעתי שהסוסים הם דרך הביטוי שלי, לקח קצת זמן עד שהבנתי שאני יכולה לספר את עצמי ואת החוויות שלי גם דרך הצילום."

כשמשהו צריך לקרות

ברגע שקיבלה החלטה החלה וגסנברג לתעד את תהליך השיקום שלה באמצעות המצלמה. בשלב מסוים הבחין  הצוות הרפואי בבית לווינשטיין בצילומים, לגמרי באקראי והיא קיבלה הצעה להעלות אותם בתערוכת קבע במרכז השיקום, כהשראה למתמודדים עם שיקום ארוך: " קיבלתי אישור מיוחד להכניס מצלמה למחלקות וצילמתי את תהליך השיקום, כולם סביבי ראו רק את הקושי ולא את נקודות האור, ובכל זאת, עבורי, זה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. הבנתי שלצאת מאזור הנוחות שלי זה כל מה שאני רוצה, פתיחת הדלת הזו הביאה ועדיין מביאה המון דברים חדשים וטובים בשבילי, ובעצם, ברגע שהסכמתי להיפתח לצילום ולתערוכה, הכל נפתח בפניי והתחיל לקרות מעצמו. הלכתי לחפש מתקנים לתלייה, והגעתי לביתו של אבנר אברהם, אוצר תערוכות, שאהב את הסיפור שלי, היום הוא אוצר התערוכה, גם את המפיק, אילן שוורץ פגשתי שם וגיליתי שהוא היה בעצם שכן שלי כל השנים".

מאותם ימים, היא מספרת, דבר רדף דבר, היא הצליחה לגייס תרומות לקיום התערוכה ובזכותן וכן בסיוע של אנשים שהתחברו למסע שלה, היא הצליחה להעלות את התערוכה במשכן לאומנויות ומוזיקה ברעננה: " עכשיו אני רוצה להגיע עם התערוכה לצפון, המקום שמבחינתי הכל התחיל בו, התערוכה מתאימה לכל מי שמתמודד או התמודד בחייו עם איזשהו קושי, כך שבעצם היא מתאימה לכולם."

במקביל לכיוון החדש שאליו היא התפתחה, היה לה ברור שתצטרך גם לקבל החלטה בנוגע לסוסים שהיו בבעלות המשפחה, עכשיו כשהשלימה עם העובדה שלא תוכל לרכוב עוד, הגיעה השעה להכריע גם בעניין הזה: "כשאבא נפטר, המשפחה רצתה למכור את הסוסים, אבל לי היה חשוב להמשיך ולהחזיק בהם ונתתי את כל כולי כדי שהחווה תמשיך לפעול, אך בחלוף השנים והאירועים לא הייתה ברירה. היום, נותרו בבעלותי רק שני סוסים, אחד מהם הוא בוניטו, שגדל איתי מאז הייתי בת שש, יש לי איתו חיבור יוצא דופן. כשנפצעתי ואושפזתי הוא חלה במחלה שפוגעת בטלפיים של הסוס, לדברי הווטרינרים, זה נבע מסטרס, כיוון שהוא לא ראה אותי תקופה ארוכה, הוא פשוט היה בדיכאון.  הקשר בינינו עמוק עד כדי כך, שכששכבתי בבית החולים ובשיקום בבית לוינשטיין, והייתי במצב טוב הוא היה מרגיש טוב, ולהיפך. את בוניטו הצלתי מהתעללות, ופשוט התאהבתי בו, למרות שהיה אגרסיבי, טיפלתי בו באהבה והוא מחזיר לי על זה עד היום".

פוני במתנה. לי וגסנברג בילדותה עם אביה וסימבה | צילום: אלבום משפחתי
פוני במתנה. לי וגסנברג בילדותה עם אביה וסימבה | צילום: אלבום משפחתי

עדיין מתגעגעת

כיום, כשהיא מתאוששת וחוזרת לעצמה בהדרגה עוטפים אותה שוב הגעגועים לאביה: "אני חושבת שאבא שלי היה גאה בתהליך, ובמה שאני עושה היום. כל מה שהוא רצה לעשות זה לעזור לאחרים ואני מרגישה שהוא מלווה אותי תמיד.  כשהגעתי למשכן ברעננה ביום התערוכה, נכנסתי במקרה להטעין את הטלפון באחד המשרדים וראיתי על הרצפה, מתחת לשולחן, מתקן לרגליים שיוצר על ידי רהיטי צרעה, מקום העבודה של אבא, מיד הסתכלתי למעלה ואמרתי לו: 'איך ידעת להיות פה עכשיו?'. בעבר יצא שאליפות הארץ התקיימה יום אחרי האזכרה שלו, היה לי מאוד קשה, אבל החלטתי שאני מקדישה מקצה אחד לאבא שלי. הכרוז, שהכיר היטב את הסיפור שלו, השמיע שיר של הג'יפסי קינגס, האהובים עליו, וסיפר עליו תוך כדי הרכיבה במקצה התחרות. כולם התרגשו ואני זכיתי בחוויה מטורפת ומרגשת וכמובן גם במקום הראשון."

מעבר לתערוכת הצילומים, מרצה וגנסברג בפני בני נוער ומבוגרים ומספרת את סיפור חייה. סיפור של אהבה, אובדן, רדיפה אחרי חלומות והגשמה עצמית.

"עוד כילדה, גדלתי עם בעיות קשב וריכוז ואתגר בהתבטאות, הסוסים והצילום היו הדרך שלי להתבטא מול העולם. אני מאמינה שכמוני יש הרבה ילדים ואנשים שמאוד רוצים לבטא את עצמם ולא יודעים איך. אני רוצה להגיע לאנשים שאני יכולה לעזור להם דרך הסיפור שלי.  לאחרונה התחלתי ללמוד פוטותרפיה ואני רוצה לחקור את מה שהסוסים עושים לאנשים דרך הצילום ולגייס את שתי האהבות שלי לדרך של עזרה והגשמה עצמית.

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות