כבר שנים הם חיים בצל האובדן, נושאים בלבם את האח שהלך ולא ישוב עוד ומנגד נאבקים כדי לבנות את חייהם ולהמשיך הלאה, וגם כדי לתמוך בהוריהם שמתקשים להתמודד עם החלל שנפער בקרבם, לאחר שעולמם חרב עליהם.
זהו סיפורם של האחים השכולים, אלה שכביכול, נשארים מאחור בעת שהחברה והממסד מפנים את תשומת לבם בעיקר להורים. רק לאחרונה אישרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תקנות חדשות שמעניקות מעמד וזכויות גם לאחים שכולים. לרגל יום הזיכרון 2019, ארבעה אחים שכולים מהגליל המערבי מספרים על הקשיים, הלבטים, הכאב שאינו מרפה ובעיקר הגעגוע.
סמ"ר עוזי צדיקיאן (21), מנתיב השיירה, בנם של שושנה ויצחק, שירת כרס"פ יחידה בשריון, נפל ב-10 בספטמבר 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה.
כחודש לפני שחרורו מצה"ל, ופחות מחודש לסיום המלחמה, התנדב צדיקיאן למלא את מקומו של אחד ממפקדי הצוות ביחידה. בדרך חזרה מן המוצב אל היחידה, נורה לעבר רכב הצוות טיל אר.פי.ג'י, שגדע את חייו ואת חייהם של שני חיילים נוספים.
את רחל צביק (66) מנהריה, אחותו הגדולה של עוזי, תפסה הבשורה כחודש לאחר שילדה את בנה הבכור: "לא ראינו את עוזי מתחילת המלחמה וכשידענו שהוא מגיע הביתה לשבת, אבי ואני הלכנו לאסוף אותו מתחנת הרכבת ביחד עם בני התינוק, שמשום מה בכה כל הדרך. חיכינו המון זמן ועוזי לא הגיע, הבנו שהוא כנראה לא יכול היה לצאת ואבא הציע שניסע הביתה. הבשורה הקשה הגיעה רק בחצות הלילה של מוצאי שבת. אבא נסע לרמב"ם, ביקש לראות אותו ואמר: 'עד שאני לא רואה אותו בעיניי אני לא מאמין'. וכך, שבוע לפני ראש השנה העולם, כפי שהכרנו אותו, חדל להתקיים. הוריי, למעשה, לא התאוששו עד היום ואלינו – האחיות אף אחד לא ממש התייחס. כאילו הטרגדיה לא פקדה גם אותנו".
הטרגדיה המשפחתית הייתה כה קשה עד כי, מספר שנים מאוחר יותר, הוריה של צביק התגרשו. אמה עברה לגור בנהריה ואביה מתגורר לקריית מוצקין. בנתיב השיירה לא נותר מי שיטפל במשק לאחר מותו של עוזי, שהיה אמור לקחת פיקוד עליו אחרי השחרור. גם האחיות הקטנות עזבו את האזור: "כשעוזי נהרג, כאמור, בדיוק הפכתי לאם בעצמי וכשבאו להודיע לי, כל מה שחשבתי עליו, זה מה עובר על אימא שלי, אז נסעתי אליה והנחתי את טל שלי בזרועותיה, כל כך ריחמתי עליה. בכל יום הבאתי אליה את טל והיא טיפלה בו. זה עשה לה טוב ובכל זאת, גדלנו בבית עצוב. בלי מחיאות כפיים, בלי ריקודים בסלון, בלי צחוקים, לא יכולנו אפילו לשיר לטל בבית הוריי. בתור 'רק האחות', לא יכולתי להגיד לאימא שקשה לי. היא חוותה את הכי גרוע. אז מי אני שאתלונן. הייתי בת 9 כשעוזי נולד וממש גידלתי אותו. הוא היה האח הקטן והנסיך של הבית, שקט, צנוע, ענו, נבון וחתיך. הילד שכל אמא רוצה, כשנהרג, הרגשתי שאיבדתי ילד. כל מי שהכיר אותו שיבח אותו, אפילו סיפרו לנו שלשבויים בלבנון התייחס מאוד יפה ודאג להם בצורה הומנית. תמיד תהינו מה היה קורה לו הי חי היום: איך היה יוצא ללימודים, מתחתן, מנהל את המשק. איך היו נראים הילדים שלו. הוא היה היהלום של אימא, שלא רצתה שיהיה חייל קרבי. אנחנו שכנענו את ההורים לאפשר לו ללכת ליחידה קרבית כפי שהוא רצה ועד היום הם זוכרים לנו את זה. כבכורה, תמיד דאגתי להוריי. אני חרדה להם עד היום, לפני יום הזיכרון הם מרגישים לא טוב. ההורים שלי פשוט הפסיקו לחיות, בזמנו, אפילו ציפו ממני להחליף לטל את השם לשמו של עוזי, אבל אף אחד לא השכיל להבין אותי, את הכאב שלי, חלק ממני חסר. הילדים שלי מכירים אותו ושומעים עליו סיפורים. אנחנו חיים את החלל, עוזי אף פעם לא יישכח".
סמ"ר אברהם אסולין (21), מעכו, בנם הבכור של אנט ומימון, שירת בגדוד שקד של חטיבת "גבעתי", נפל ב-21 באוקטובר 1992, כאשר שיירת כלי רכב בדרך למוצב בלבנון, נפגעה ממטען-צד שהופעל בשלט-רחוק. מעוצמת הפיצוץ נהרגו חמישה חיילים – אבי ביניהם.
יוסי אסולין (43) מנהריה, היה בן 17.5 כשאיבד את אחיו, השבוע הוא חוזר לערב ההוא כשנשמעה הצלצול בפעמון הדלת: "הייתי בבית במקרה, בהתחלה, לא הבנו את גודל האסון, נאחזנו בתקווה שאולי זה לא הוא, שאולי נפלה טעות. בדיעבד, הסתבר לנו שחבריו בעיר ידעו כבר משעות אחר הצהריים שהוא נהרג. חברה ששירתה כסמב"צית (סמלת מבצעים) ביק"ל (יחידת קישור לבנון) התקשרה לאחד החברים וסיפרה לו על האירוע. אחי היה דמות מרכזית בשכבה שלו. הוא היה ידוע כבעל חיוך כובש ונוכחות בולטת. כשהיה מגיע לחופשה מהצבא, נהג לצאת לבלות הרבה, כאילו הרגיש שהוא חי על זמן שאול וחייב להספיק כמה שיותר. חבריו מהצבא ומבית הספר, גם כאלה שעזבו את הארץ נמצאים בקשר איתנו עד היום.
להורים ההתמודדות הייתה קשה מאוד, אבא נפטר בשנת 2007. גם הוא וגם אמי שקעו בצער עמוק. בשנה הראשונה כולם עטפו אותנו, ככל שחלף הזמן הפנמנו את גודל האסון, בפרט כשחבריו השתחררו מצה"ל, התחתנו והביאו ילדים".
בימים אלה השתחרר אסולין משירות צבאי ממושך בחטיבת המודיעין. "אני נושא עמי צלקת שלא מחלימה, הזמן לא עושה את שלו, אבל, עם זאת זה נכון שהחיים חזקים מהכל. אתה לומד להדחיק כדי להתמודד עם דברים אחרים בחייך. שירתי 25 שנים בצבא, בין היתר בגלל השכול, כל התפקידים שביצעתי נועדו לעבד מידע כדי לעמוד במשימות ולחסוך בחיי אדם, ובעצם, להכין את הגוף המודיעיני למלחמה בצורה הכי טובה. כדי שכמה שפחות חיילים ומשפחות ישברו".
רב"ט איתן פרץ (18), מנהריה, בנם השני של ז'קלין ואלי, שירת בחטיבת הצנחנים ונפל בפיגוע התופת בבית ליד ב- 22 בינואר 1995, חוץ ממנו נהרגו בפיגוע 21 חיילים ואזרח.
לאחר הפיצוץ הראשון בפיגוע ראה פרץ כי מפקדו עודד אברלינג'י, נפצע ומיהר להגיש לו עזרה. בתוך כך, אירע פיצוץ נוסף, פרץ סוכך בגופו על אברלינג'י, וספג את הדף הפיצוץ ואת הרסיסים. על גבורתו הוענק לו צל"ש מאלוף פיקוד המרכז דאז, משה קפלינסקי.
אודליה פרץ צרפתי (38) מנהריה היתה רק בת 14.5 כשאחיה הנערץ איתן נהרג. "היום הזה התחיל מאוד מוזר", היא נזכרת, "בשעה 09:30, באמצע שיעור נכנס מנהל בית הספר לכיתה וביקש את המפתח לבית שלי. הבנתי שאימא שלי הגיעה לבית הספר ולכן נתתי לו את המפתח בלי לחשוב יותר מדי. בדרך הביתה, חברה סיפרה לי על הפיגוע ומיד אמרתי לה: 'אם אראה את האוטו של הדודים שלי בכניסה לבית, אדע שאיתן נהרג'. ואכן, כשהגעתי הביתה, ראיתי את הרכב של הדודים מתחת לבית. ידענו שאיתן יצא בבוקר לבית ליד, ניסינו במשך היום להשיג אותו, את היחידה, בתי החולים, מישהו שייתן לנו תשובות. לבסוף, בשיחה עם קצין העיר מסרו לנו: 'תמתינו בבית. תקבלו הודעה'. הבית התחיל להתמלא אנשים ואז שמענו צעקות מהמרפסת 'אל תעלו' והבנתי שההודעה הרשמית הגיעה. רצתי למטה, אחד החיילים תפס אותי מחוץ לבניין והושיב אותי על ספסל. מאיה, אחותי, חטפה באותו רגע התקף אפילפסיה, ושלחו אותי ביחד איתה לבית החולים. בשבע וחצי בערב, כשחזרנו מבית החולים, אחי הגדול הגיע מהבסיס עם רכב צבאי, הוא חיבק ונישק אותי, ואז אימא ביקשה ממני ללכת לישון אצל דודה שלי. צפינו שם בחדשות, וראיתי את השם שלו. כל הלילה לא ישנתי. הסתכלתי על השמיים, חשבתי שאולי זה חלום בלהות ותיכף אתעורר".
"ביום הלוויה" היא נזכרת בעצב, "ארונו של איתן עבר דרך העיר, בשדרות הגעתון, המכוניות נעצרו מנסיעתן והאנשים נעמדו לכבודו, כך הוא היה אהוב, הערצתי אותו, הוא היה הילד המגניב, המקובל, ואני תמיד רציתי להיות לידו, ועם כל החברים שלו. ביום הזיכרון האחרון לפני שהתגייס, רציתי להתלוות אליו לטקס השנתי בגלעד. הוא אמר לי 'את הולכת איתי רק עם חולצה לבנה כי צריך לכבד את החיילים שנהרגו'. מאז, כל יום זיכרון, אני לובשת חולצה לבנה. הרבה שנים לקח לי לעכל את זה שעודד, החייל אותו הציל, נשאר חי בזכות איתן. לא כעסתי, ידעתי שאיתן היה כזה, תמיד עוזר לכולם. אני זוכרת שבבית הספר היה לו חבר לא מקובל, והוא היה מפנה זמן לבלות אתו לבד. אני מתגעגעת לשמחת החיים, לחגים של פעם, לימים שתמיד התנגנה בבית מוזיקה. היום אני אם לשלושה ילדים, אחד מהם נקרא על שמו, ניתאי. (איתן – בהיפוך אותיות) גם עופר אחי קרא לאחד הילדים בשמו: עילאי איתן. ההורים שלי עברו דירה בינתיים, וגם בבית החדש יש חדר שהוא החדר של איתן. כשהנכדים מגיעים, הם משחקים וישנים בחדר שלו. הם יודעים שהוא היה גיבור ושהוא נהרג במקום החבר שלו".
סמ"ר גבריאל (גבי) עוזיאל (20), בנם השני של לאה ויוסף, שירת בגדוד 51 של גולני, נפל ב-4 בספטמבר 2003 , במהלך מבצע ללכידת מבוקשים, בו זינק מתחת לג'יפ "סופה" שנפגע מאש מחבלים. הוא נהרג כשחיפה על חבריו הלוחמים עד לפינוי וחילוץ הכוח, על כך הוענק לו צל"ש מטעם אלוף פיקוד הצפון דאז, בני גנץ.
מירב עוזיאל וורקנך (36), ממושב מנות, הייתה בת 21 כשאיבדה את אחיה, ומאז, היא מלווה אחים שכולים, משתתפת בפרויקטים רבים להנצחת הנופלים, בהם הפרויקט "האחים שלנו", שנוצר במסגרת עמותה שמטרתה להפוך את סיפוריהם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה לסיפור שהוא באמת – שותפות גורל בין אזרחי המדינה כולם: "יש לאחים השכולים מכנה משותף אחד, כואב ונצחי, וכולם חיים עם געגועים לאח שאיננו, אף אחד מאיתנו לא באמת נפרד מהאח שנהרג והקושי שבגעגוע הוא התזכורת החיה לכך שהם היו כאן, וכבר אינם. היה בינינו קשר מאוד מיוחד" היא נזכרת בחיוך. "בכלל, קשר חזק מאוד בינינו, האחים, אבל איתו עברתי לא מעט דברים. שנינו לא הסתדרנו בחינוך הרגיל אז עברנו ללמוד בבית ספר אקסטרני. אני שמרתי עליו והוא עליי".
הבשורה תפסה אותה כשהייתה בבסיס: "הייתי בישיבת מטה והטלפונים של כולם לא הפסיקו לצלצל. המח"ט נכנע וענה לטלפון ושאל בתקיפות 'מה קרה? מישהו מת?' ומהעבר השני, אמרו לו 'כן, אח של מירב'. תוך שניות כל הבסיס ידע שאחי נהרג. אני כבר לא הרגשתי כלום, נשאו אותי החוצה ואני זוכרת את הרכב שחיכה באמצע הרחבה, ואת כל החטיבה שעמדה סביבו. כשהגעתי הביתה, לא היה אף אחד. שאלתי אם כנרת ותמר, האחיות התאומות שלי, אז בנות 14, כבר קיבלו את הבשורה ונאמר לי שלא, אז יצאתי לבית הספר להודיע להן. הן חשבו שהגעתי להפתיע אותן, אבל בעצם באתי להרוס להן את החיים. אנחנו משפחה שמדברת ומשתפת, ובלילה, ישבנו כולנו יחד ואני זוכרת היטב את מה שאבא אמר: 'יש לנו עוד 4 ילדים ואנחנו ממשיכים לחיות'".
"גבי", היא ממשיכה " היה מאוד דומיננטי בבית, היום הוא נוכח גם בבכי אבל גם בצחוק. חסרונו מעצים את הקיום שלו ביום יום. הוא היה מאוד שמח והיה לו לב עצום, תמיד שמר על כולם, ודאג להם. אני זוכרת שתמיד כנרת ותמר שכחו את הכריך שלהן, הייתי אומרת להן שילמדו לקח ויפסיקו לשכוח, אבל הוא היה משקיע בכריך עבורן, והולך ברגל לבית ספרן ורק אז חוזר לעיסוקיו. הוא תמיד אמר לי שאני צריכה להיות יותר נחמדה לאנשים, ומאז המקרה, הפכתי ליותר נעימה וקשובה. כולם העריכו אותו, וניתן היה לראות את זה בכמות האנשים שהגיעה ללות אותו בדרכו האחרונה.
" עם מותו איבדנו את התמימות והיינו צריכים להתחיל לחיות מחדש, דפוסי החשיבה השתנו, פתאום את אומרת למישהו 'להתראות' להתראות ומבינה שלא בטוח שתתראו. אחותי אמרה פעם שאנחנו הולכים עם הכאב יד ביד, והופכים לחברים הכי טובים שלו. יש לי היום שלושה ילדים קטנים, שמותיהם קשורים לגבי. נוגה: האור הוורוד שמאיר את השמיים לפני השקיעה, מזכיר לנו את החיים על הצד הורוד. לוטם: פרח ישראלי שצומח אחרי אסונות, וגבריאל: שנולד בשנה האחרונה. אני מאמינה שאם את מרשה לעצמך לכאוב, יבוא יום שבו תרשי לעצמך גם לשמוח".
במסגרת המפגשים עם האחים השכולים, פתחה עוזיאל וורקנך בסוף השבוע האחרון, את ביתה במנות לאחים שכולים שהשבוע הזה כרוך אצלם בכאב וגעגוע: "הרעיון הוא להרגיש ולכאוב יחד, לשתף ולפתוח את הלב ולתת גם להם את המקום להתרפק על הזיכרונות".
