תקשורת במשבר – הקורונה מזמנת בחינה של מדיות חברתיות ותקשורתיות חדשות ויוצרת שוב פערים בתקשורת
"אני לא אוהבת לדבר בטלפון. עובדה שסיבכה אותי רבות בחיי עם אנשים שונים, שלוקחים זאת כעלבון אישי. וכן, אני מסננת בלי בושה.
עצם הרעיון שלכל אחד בעולם יש זכות על הזמן שלי מקוממת אותי. פעם שמעתי הרצאה שחיברה לי תובנות בנושא, על עצמי.
בהרצאה חילקו את האנושות לשלושה ערוצים: אנשים שמיעתיים, אנשים ויזואלים ואנשים קינטיים. השמיעתיים מסתמכים על חוש השמיעה ליצירת קשר משמעותי, ללמידה, הויזואלים על הראייה והקינטיים על מגע – חיבוק, כיף, לחיצת יד ואפילו נשיקות.
הבנתי שאני אדם ויזואלי. חשוב לי לראות את קשת הרגשות על פניו של מי שאני מדברת איתו, ופעמים רבות העיניים אומרות לי הכל.
ואז הגיעו הקורונה והזום.
על תקשורת ומדיות חברתיות: "ואז הגיע הזום"
כל העבודה שלי היום נעשית בזום. ישיבות עבודה בתוך העירייה, ועדות זכאות ואפיון לתלמידים במעבר לחינוך מיוחד, והתייעצויות. אפילו אירועים משפחתיים – עיין ערך ליל הסדר.
למרבה ההפתעה, אני שונאת את זה! הייתי מצפה שמצב שבו אני רואה מולי פנים, ועיניים והבעות פנים וגוף יאפשרו לי את סוג הקשר המועדף עלי, אבל לא.
יש משהו שהוא מעבר לראייה דו מימדית בקשר עם אנשים. אני בטוחה שיש הסברים מדעיים שקשורים לפרומונים, ריח והורמונים.
בטח איפה שהוא בעולם יש כימאים שיסבירו את השינויים בהרכב הדם, אבל אני מעדיפה להאמין שיש משהו מעבר, נשמה יתירה שעוברת כששני אנשים נפגשים, ושלא מצליחה לעבור באמצעים הדיגיטליים, טובים ככל שיהיו.
לא ניתן להעביר בפקס אישיות, לשגר בביטים אמפאתיה או סתם ללטף את הגב כשקשה. בעטיו של הריחוק החברתי שנגזר עלינו, נוכחתי שאני אדם מאוד קינטי, אני אוהבת לגעת, לחבק חיבוק אמיץ. כשאני שמחה לראות חברה זה מיד פיזי. כשמישהו בוכה לידי, ישר בא לי ללטף ולהרגיע.
לפני שנים רבות, תמר היתה נינג'ה קטנה ולוחמנית שהתאמנה בקראטה. ליווינו אותה ההורים במחנות אימונים (גשקו) רבים שחלקם היו מחוץ לעיר וכללו הסעות ולינה. וכרגיל ערימות של הורים עומדים ומחכים: להסעה, למאמנים, לילדים לציוד.
באחת הפעמים בזמן שחיכינו לאוטובוס שיגיע, ניגש אלי אחד המאמנים והסיר מגבי גבעול כלשהו שנצמד לחולצה. המשכנו שיחה על הא ועל דא ומבחינתי לא התרחש אירוע כלשהו.
חיים חזר הביתה עצבני, וכששאלתי אותו מה קרה, הסתבר ש"מה פתאם הוא נוגע בך?, לא מקובל לגעת באישה נשואה ועוד ליד בעלה"…
להגיד שהייתי מופתעת מהתגובה זו לשון המעטה רצינית. אחרי שהרגעתי את אישי יקירי ואלוף נעוריי, גם הבנתי שפרשנות למבעים תקשורתיים היא שונה אצל אנשים עם ערוצי תקשורת אחרים.
משמעות חדשה למילה תקשורת
החודשים האחרונים יצקו משמעות חדשה למונח תקשורת. ובהרבה תחומים שונים. כל מדיה חדשה יוצרת גם שפה חדשה, נורמות התנהגות ותקשורת חדשות – ומי שנשאר מאחור לפעמים ממש לא מבין ולא מובן. וכך נוצר מין פער תקשורתי.
זה קרה בהתפתחות האינטרנט – קבוצות ופורומים, טוקבקים (אגב, החקיקה תמיד מפגרת אחרי הטכנולוגיה בכל תחום כמעט), נוצרה תרבות שלמה של קללות, ניבולי פה והסתה בחסות עילום השם.
היה צריך ללמד אנשים מחדש את כללי ההתנהגות והתקשורת בחברה. והרבה מהחמלה והאמפאתיה נעלמו בתהליך.
כשהוואטס אפ פרץ לחיינו התחילה תקשורת בסמלים – אימוג'ים. ורק תגידו לי אמא של מי לא שלחה בטעות לניחום אבלים אימוג'י של אדם מתפוצץ מצחוק, כי היא חשבה שהוא בוכה?
המזל הוא שגם מי שקיבל את האימוג'י, שייך בדרך כלל לאותו דור – אז לא אירע אסון. אני זוכרת דיונים שלמים בקרב אנשי חינוך בכירים שקשורים לזה שהדור של היום עובר לסמלים במקום מילים וזה מגביל את העולם הרגשי שלו. שוב פער בתקשורת.
ראינו את כוחה של התקשורת הפייסבוקית באביב הערבי, איך רשתות חברתיות הוציאו לרחוב המונים שגילו את הכוח של חבירה ביחד למטרה משותפת.
עד לפני המשבר הנוכחי, העולם הפך מכפר גלובאלי למרכז קהילתי אחד. מחסומי השפה נפרצו לחלוטין בעקבות גוגל טרנסלייט, זרימת המידע היא מיידית ואתה יכול לדבר עם כל אדם בעולם שרק ירצה להקשיב לך.
גם דעאש צמח על תקשורת גלובאלית
כמו כל התקדמות טכנולוגית תקשורתית היו שהשתמשו בזאת לרעה. דאעש לא היה יכול לגדול להתפשט ולפעול בלי רשתות חברתיות, על כל המשתמע מכך. וכמובן גם במישור הפלילי לא חסרות דוגמאות מפדופילים שיוצרים קשר עם קטינים ועד הונאות כלכליות וגניבת פרטי אשראי.
הקורונה עשתה פוס גדול לכל העולם. לא עוד טיסות ומעבר בין מדינות. בתוך המדינות סגרים. ובתוך הסגרים ריחוק חברתי, היעדר מגע ושיח ותקשורת שכל כולה כמעט על טהרת האלקטרוניקה והטכנולוגיות החדשות.
אנחנו מתרגלים לראות אחד את השני בריבועים קטנים בתוך ריבוע גדול על המסך המרצד. לשמוע בדיליי ומידי פעם לקפוא על המסך בפוזה לא מחמיאה.
בני דורי שגדלו בשנות ה-80, ללא מחשבים ואפליקציות, בילו שעות ברביצה אחד בבית של השני, בהאזנה לנירוונה או קיילי מינו (תלוי בטעם, אבל לרוב עשינו קוקטייל) צפייה בתוכניות טלוויזיה ושיחות אל תוך הלילה.
הדור הזה חווה דיכאון קל, "דיכי" היינו קוראים לזה בגיל ההתבגרות. כי אצלנו תקשורת היא קרובה ומיידית, מלאה הורמונים וריח ועיניים. תנו לי ערב אחד לשבת להאזין לחומה של פינק פלויד בלי להוציא מילה, עם אנשים שאני אוהבת, ואני אישה מאושרת…
גלי וינטראוב
לתגובות במייל: galitwe76@gmail.com
