יום ראשון , מאי 19 2019
בית / שרון / בנימינה / כך היינו בשכונה: סיפורה של שכונת יעקב בבנימינה, במלאת 90 שנים להקמתה
תושבי שכונת יעקב. מימין: מרדכי חנניה, רעיה מטוסביץ' (לבית חנניה), חנה פידלמן (לבית חנניה), ישראל חנניה, יוסף אלישע, יוסקה טטרו וחנה טטרו (לבית בוטו). צילום: נירית שפאץ
תושבי שכונת יעקב. מימין: מרדכי חנניה, רעיה מטוסביץ' (לבית חנניה), חנה פידלמן (לבית חנניה), ישראל חנניה, יוסף אלישע, יוסקה טטרו וחנה טטרו (לבית בוטו). צילום: נירית שפאץ

כך היינו בשכונה: סיפורה של שכונת יעקב בבנימינה, במלאת 90 שנים להקמתה

בשבוע הבא, ב-16.5, יתקיים ערב הוקרה למייסדי שכונת יעקב, השכונה הראשונה בבנימינה, לרגל 90 שנה להקמתה. זה הזמן לספר את סיפורן הלא-ייאמן של המשפחות שהיו הגרעין הראשוני של השכונה, וצאצאיהן עדיין גרים בה.

17 מתוך 27 המשפחות עלו מגיאורגיה ב-1925, 4 שנים לפני הקמת השכונה. בני המשפחות זכו בסרטיפיקטים אחרי ששלחו משלחת אל יוסף סטלין, שבאותן שנים, לאחר מותו של לנין ב-1924, התחיל את דרכו לצמרת השלטון בברית המועצות. סטלין היה ממוצא גיאורגי והציונים הנלהבים הצליחו לשכנע אותו לתת להם את הסרטיפיקטים המיוחלים. 17 המשפחות שזכו לנצל את אישורי העלייה, מהעיר טביליסי, יצאו לארץ באוניה מנמל באטומי שלחוף הים השחור ב-1925,  מעט לפני שברית המועצות החלה להסתגר ולאסור יציאת יהודים משטחה. באופן סמלי, הן יצאו לדרכן מיד אחרי פרשת "לך לך", ואנשי העיר ליוו אותם לנמל בשירה ובריקודים. כאנשים אמידים, משכילים ובעלי רכוש בגיאורגיה, הם הביאו איתם באוניה רכוש רב – רהיטים, שטיחים, בגדים – ושטו במשך חודשיים, כולל החלפת אוניות בנמל אודסה. סערה שהתחוללה בדרך אילצה אותם להשליך לים 80% מהמטלטלין כדי לשרוד את הסופה, וכשהגיעו לנמל יפו התברר שהאוניה גדולה מלהיכנס לנמל הקטן. כל החפצים שנותרו בסירה ועוד לא הושלכו למים בסערה, הושלכו לים בשלב הזה, והעולים הועלו על סירות קטנות והגיעו לחוף בחוסר כל. בארץ היו עתידים לראות שעם הרכוש ירדו למצולות כל המעמד והכבוד שהיו להם. אך את הערכים ושמחת החיים שלהם לא איבדו לעולם.

בארץ הם הועברו להכשרה חקלאית בפתח תקווה, ושם נשארו 3 שנים. הוריו של יוסקה טטרו, יליד השכונה, היו ביניהם. הוא מספר: "הם גרו שם באוהלים שהיו קורסים ומתמוטטים על יושביהם בבוץ של החורף, ועבדו בפרדסיה ובפרדס כץ. כל בוקר היו הולכים ברגל מפתח תקוה לעבודה ואחרי העבודה היו חוזרים בערב ברגל לפתח תקוה, ולא קיבלו רשות לקחת גם תפוז או שניים הביתה. בשלב מסוים עבדו במשך השבוע בירושלים וחזרו הביתה לסופי שבוע. חלק מהאנשים, כמו הדוד במשפחת חנניה ואשתו, לא עמדו בתנאים הקשים וחזרו לגיאורגיה. אך העתיד בגיאורגיה לא היה ורוד, והדוד ואשתו הואשמו שם בריגול על ידי משטר סטלין ונשלחו לסיביר. נכדיהם עלו ארצה ב-1991, עם העלייה הגדולה מברית המועצות, וסגרו מעגל. בחזרה בשנות ה-20, פקידי הברון חיפשו ידיים עובדות לקטיף היסמין שהברון החליט לגדל בבנימינה, לצורך ייצור בשמים, והסוכנות הביאה את העולים לבנימינה".

צעירי ציון בגרוזיה לפני העליה לארץ ישראל וההתיישבות בשכונת יעקב בבנימינה
צעירי ציון בגרוזיה לפני העליה לארץ ישראל וההתיישבות בשכונת יעקב בבנימינה

בבנימינה הוקם בית חרושת לייצור תמציות פרחי היסמין, היכן שנמצא היום יקב בנימינה, והתמציות נשלחו לצרפת לייצור הבשמים. למשפחות העולים, שרובן היו ברוכות ילדים, הצטרפו משפחות ספרדיות מבולגריה ויוון ומשפחות ותיקות מירושלים ומטבריה ממוצא מרוקני, בוכרי, פרסי ותימני. שהגיעו גם הן לעזור בקטיף היסמין, וביחד התיישבו בשכונת יעקב 27 משפחות בסך הכל: משפחות חנניה, קובו, קוזיה, בן משה, בן שמואל, שלו, שבתו, חנוכה, ג'ינג'יכה, צפניה, אלישע, כהן, מני, מגלי, טטרו, אוצ'רו, ננזיה, אנוקוב, עמנואלי, בוטו, סרדוב, לוי, בכר, בן בשט, חסיד, נתן וחמו – ושוכנו בהתחלה ברפת קליפורניה ביישוב. הברון בנה את הרפת, שבה היה תא נפרד לכל פרה, ומכיוון שכשהמשפחות הגיעו בתי השכונה עוד לא היו מוכנים, שיכנו את המשפחות בתאי הרפת הריקים, הורים עם ילדים באותו חדר. ב-1929 הוקמה השכונה, שנבנתה בצורת ח' של שלושה רחובות: היסמין, ההגנה והעלייה. בבנימינה, שהוקמה ב-1922, היו בצדה המזרחי של המסילה הרחובות המייסדים, הכרמל והחורש, בהם גרו האיכרים. בצד המערבי של מסילת הרכבת, שנסללה בימי השלטון העותומני, היה רק בית העלמין של המושבה, ומלבדו שממה. במרכז שכונת הפועלים החדשה, שכונת יעקב, הייתה חורשה, ובה הוקם בית כנסת, שהיה בהתחלה בבית משפחת אלישע, אחר כך בצריף ששימש לפני כן עולים אנגלוסכסים שעשו ניסיון כושל להקים קיבוץ בגבעת הפועל. לבסוף מימנו המשפחות את הקמת מבנה הקבע של בית הכנסת. הוא הפך מיד למרכז התרבות והלב של השכונה ואיחד בתוכו את כל העדות שהרכיבו את הקהילה. בו למדו, שרו, היו השמחות, האירועים והטקסים. בבתי השכונה היו 2 חדרים על 18 מ"ר. השירותים נבנו בחצר האחורית, ומטבח ארעי נבנה בחזית הבית.

ישראל חנניה, בן 90 כיום, הוא הילד הראשון שנולד בשכונת יעקב. אביו, יצחק חנניה, היה פעיל ציוני. הוא מספר: "ההורים, שהגיעו כזוג צעיר עם ילדה בת 4 ותינוק, באו לעבוד בקטיף היסמין, אך כמו שאר המשפחות בקבוצה, הם לא התפרנסו רק מזה. הם ייבשו את ביצות כברה ועבדו ביקב, בנטיעות ובסלילת כבישים. השדרה שבין בנימינה לפרדס חנה, למשל, ניטעה על ידי אנשי השכונה. הילדים הועסקו בקטיף היסמין, שהיה קשה מאוד ונעשה מוקדם מאוד, כי את היסמין צריך לקטוף עם טל הבוקר. הילדים קמו ב-4:00 בבוקר לקטיף, ואחריו הלכו לבית הספר. לימים התגלה ייצור היסמין כלא משתלם, ואז חיסלו את זה".

מקהלת בית כנסת אוהל יעקב
מקהלת בית כנסת אוהל יעקב

במשפחת חנניה היו 10 ילדים, 6 מהם בחיים ו-4 מהם גרים עד היום בבנימינה. חנה, בת הזקונים, מסבירה: "המשפחות חיפשו מקום לממש בו את החזון הציוני והגיעו לכאן. הבטיחו להם להיות חקלאים עצמאים, אך זה לא התקיים, הם עבדו אצל האיכרים. בתחילה עבדו בפרדסים של פרדס חנה, יצאו לעבודה מוקדם בבוקר וחזרו בלילה. אחר כך הכניסו אותם לעבוד במחצבה. הורינו עבדו שם 40 שנה. שם ניפצו בפטישים סלעים גדולים והעמיסו אותם על קרוניות שנעו על מסילות ברזל, ועל כל קרונית כזאת היו מקבלים גרוש. 12-13 שעות עבודה, 12-13 גרוש ביום מהמחצבה".

משקי העזר שהוקמו בחצרות השלימו את צרכי המשפחה: 5 דונם של פרדס, 3 דונם אדמת השקיה שעליה גידלו ירקות או כרם, ובהמשך לול קטן לתרנגולות ורפת שכללה פרה אחת. יוסקה טטרו מספר: "את הפרות היו שולחים למרעה, וההורים היו חולבים את הפרה ונותנים אוכל לתרנגולות בבוקר, ואז אבא היה הולך לעבודה. ככה זה נמשך שנים. בגיל 5 כבר יצאתי לקטוף יסמין בשעה 4 בבוקר, ואחר כך, עם הבגדים הרטובים מהקטיף, חלקנו בלי נעליים, היינו הולכים לבית הספר ונרדמים על הכיסאות בכיתה. מכיוון שערבים שגרו באזור היו תוקפים את השכונה החשופה ואת בנימינה כולה ממערב, וההורים היו עייפים אחרי העבודה במחצבה, הילדים היו נשלחים בתורות בשעות 18:00-24:00 לשמור על השכונה. היינו העיניים והאוזניים של היישוב. ככה גדלנו".

המסילה שבין מזרח היישוב למערבו משוקעת באדמה, ובימים ההם לא היו גשרים או מעברים אחרים שניתן היה לעבור אותה עליהם. כדי להגיע למכולת היחידה, במזרח היישוב, היה צריך לעבור את המסילה, וגם הילדים, בדרכם משכונת הפועלים לבית הספר שממזרח למסילה, ירדו בדרכם אל המסילה וטיפסו ממנה בצד השני, פעולה לא קלה פיזית, שנשאה גם משמעות סמלית, כי בין מזרח המושבה ומערבה הייתה פעורה תהום חברתית. חנה מספרת: "בבית הספר ילדי האיכרים לא רצו לשבת ליד ילדי הפועלים, עשו להם כיתות נפרדות והם ישבו בהתחלה בשורות האחרונות בכיתה, עד שאיימו שיפתחו בית ספר מקביל לילדי הפועלים. הרב מאיר מגלי, שהיה מנהל בית ספר בגיאורגיה, לחם על זה".

ילדי השכונה, אם תהיתם, יצאו מוצלחים מאוד, כי לשכונה הייתה אותה איכות שמקורה לא בכסף ושבזכותה אפשר לצלוח גם קשיים שנראים לנו היום בלתי אפשריים: ערכים, אחווה ושמחת חיים בלתי נדלית. ישראל ואחותו, רעיה לבית חנניה, מספרים: "הייתה כאן אווירה מאוד קרובה בין השכנים. לא היו גדרות, החצרות היו פתוחות, אם היה אירוע למישהו כל הנשים התארגנו יחד והכינו את המאכלים והכיבוד. בבית הכנסת הקימו מקהלת ילדים, 'אור חדש', ואמא שלנו תפרה את כל הבגדים למקהלה. בן ציון אוחנה, תושב בנימינה ושמש בית הספר העממי ביישוב, הוביל את המקהלה". רעיה מוסיפה: "הילדים גדלו יפה, מסודרים ונקיים. אמא הייתה תופרת בעצמה את בגדי הילדים. עם כל הקושי פה, הייתה תמיד שירה ושמחה בבתים. השכונה הייתה כמו משפחה אחת, גדולה ומלוכדת. העזרה ההדדית, היד הפתוחה והשולחן הפתוח אפיינו את השכונה".

יוסקה טטרו מתאר: "פעם בשבוע הגברים היו נפגשים לאכול מצוואדי, מעיים של פרה מנוקים, מיובשים בשמש וממולאים בבצל טחון ביד עם תבלינים. הם עבדו קשה במחצבה, אבל היו נפגשים, צולים את המאכל עם שומן במחבת ושותים יין שהיו מכינים בבית. היו אוכלים, שותים ושרים עד הלילה. הייתה שמחת חיים, שמחו במה שהיה".

תושבי שכונת יעקב. מימין: מרדכי חנניה, רעיה מטוסביץ' (לבית חנניה), חנה פידלמן (לבית חנניה), ישראל חנניה, יוסף אלישע, יוסקה טטרו וחנה טטרו (לבית בוטו). צילום: נירית שפאץ
תושבי שכונת יעקב. מימין: מרדכי חנניה, רעיה מטוסביץ' (לבית חנניה), חנה פידלמן (לבית חנניה), ישראל חנניה, יוסף אלישע, יוסקה טטרו וחנה טטרו (לבית בוטו). צילום: נירית שפאץ

בהתחלה היו רוב הנישואים בשכונה בין בני השכונה. כך למשל, יוסקה טטרו וחנה בוטו, שגדלו בשכונה, נישאו זה לזה. בהמשך התחילו גם נישואים בין ילדי מערב בנימינה למזרחה, בין הפועלים לאיכרים, אחד הסימנים לאינטגרציה של היישוב. חנה: "בני השכונה גדלו פה, שירתו והגנו על המולדת לתפארה. הם היו במחתרות והביאו מעפילים לארץ. המעפילים הגיעו לשכונה והתושבים הסתירו אותם ברפתות מפני הבריטים והכינו להם תעודות זהות. ההורים דאגו לנו להשכלה גבוהה, והערכים הנעלים ואהבת המולדת עברו גם לצאצאים. ההורים היו ציוניים מאוד והיו שלמים לגמרי עם עלייתם לארץ".

ראש מועצת בנימינה-גבעת עדה, איתי ויסברג: "הסיפור הנפלא של יהודי גרוזיה והתיישבותם בבנימינה הוא סיפור הציונות החלוצית במיטבה. יהודים ממוצא גרוזיני שעזבו את ביתם לטובת הגשמת חלום השיבה לארץ. עכשיו, אחרי 90 שנה, אנחנו גאים להעלות את סיפורם המרתק כנדבך נוסף לסיפור הקמתה של המושבה בנימינה ועיצוב המרקם החברתי שלה".

גיל חנניה, יוזם האירוע, מזמין את כל קהילת בנימינה לבוא להכיר את סיפורה של השכונה ולחגוג עם בניה.

בדוק גם

חיליק רוזן, צילום עליזה רוזן-הברמן (1) (2)

כרמיאל: אני ישראלי

לקראת יום העצמאות ה-71 למדינה, שאלנו את יקירי העיר מה זה ישראלי בעיניהם, אילו גיבורי מלחמה הם מעריכים במיוחד, ואיך תיראה לדעתם המדינה בעוד שלושים שנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *