fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שרוטים על תקליטים: אספנים מחדרה מספרים על האהבה לוויניל

ארבעה חדרתים מספרים מדוע הם מעדיפים להאזין למוזיקה המתנגנת בתקליטים ופותחים צוהר לאוסף הפרטי שלהם
דני אידלזון. צילום: קרן אידלזון

האינטרנט ותוכנות שיתוף המוזיקה שינו את האופן בו אנו מאזינים וצורכים מוזיקה, אבל בשנים האחרונות התקליטים חוזרים להסתובב על הפטיפונים. הקהילה הישראלית של אספני תקליטים גדולה כיום מאי פעם וכל חובב מוזיקה יכול לבנות את אוסף התקליטים שלו בחנויות, בירידים וכמובן באינטרנט. ארבעה אספנים מחדרה מספרים על האהבה לוויניל

"יש משהו פיזי עם ערך סנטימנטלי והיסטורי"

"את ההבדל בסאונד אני דווקא מרגיש בחלק שלא שומעים. יש משהו בתקליט מעבר למוזיקה, שעושה את כל ההבדל, תחושה לא מוגדרת שאין אותה בסאונד הדיגיטלי."

כשדני אידלזון (39) מאזין לתקליטים בבית, הוא נהנה תוך כדי מהטקסיות שבעניין ומפיסת היסטוריה שהוא יכול לשמר אצלו בבית. הוא מעריך שהאוסף שלו, אותו הוא מטפח כבר למעלה משני עשורים, מונה כיום למעלה מאלפיים תקליטים ולכולם הוא מתייחס ביראת כבוד.

גילוי נאות: דני הוא בעלי מזה 13 שנים. הכרתי אותו כאספן מתחיל עם אוסף קטן ואיכותי והתלהבות מדבקת בכל מה שקשור למוזיקה, ובייחוד לתקליטים. שורת הפתיחה שלו, אגב, הייתה "רוצה לעלות אלי הביתה לשמוע תקליטים?"

"כמו לכולם, היה לנו בבית פטיפון וכמה עשרות אלבומים בנאליים ומגיל צעיר רציתי לקנות לי תקליטים. התקליט הראשון שקניתי היה אלבום אוסף של דיבור מודרני (modern talking). ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי אותו ונסענו למשביר לצרכן, בתקופה שעוד מכרו שם תקליטים, עדיין יש לי את התקליט הזה".

על הטקסיות המיוחדת שאופפת את חוויית התקליטים הוא אומר: "אתה צריך לקחת את התקליט, להוציא מהעטיפה, לעשות עליו איזה סיבוב של מברשת כדי שלא יהיה אבק. מדובר ביותר מכמה לחיצות בשלט כדי להגיע לפלייליסט בספוטיפיי, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחוויה, בניגוד מוחלט לעולם הדיגיטלי, בו הכל בענן ואין את האלמנט הפיזי או הטכני, פה יש משהו פיזי עם ערך סנטימנטלי והיסטורי".

בתחילת שנות האלפיים דני עבר לתל אביב והאפשרויות נפתחו בפניו, אמנם התחום היה בחיתוליו, אך במעט החנויות הקטנות שמצא, כמו "החור בשחור", "דיזינגוף 90" או "פיני בכיכר" הוא נחשף לעולם מוזיקלי שלם שלא הכיר. "בתל אביב התחלתי לחפש דברים יותר מעניינים ולחקור את המוזיקה. לעומת מה שקורה היום, לא היה בעצם כלום, לא היה פייסבוק או איביי וכמעט ולא הכרתי אספנים כמוני, אבל הייתי מגיע לחנויות, פוגש אנשים, מקבל המלצות מהמוכרים ופתאום מוצא את עצמי נחשף לסגנונות ותתי סגנונות ופשוט מכיר מוזיקה. באותה התקופה, הכל היה זול מאד, התקליט הכי יקר שהתעניינתי בו עלה 35 שקלים, אז יכולתי להרשות לעצמי לקנות תקליטים אפילו רק על סמך עטיפה מסקרנת."

בהמשך, עם ההתעוררות המחודשת והנהירה לפורמט, קהילת האספנים העולמית הפכה לסוג של כפר גלובלי. "פתאום אתה מכיר את כל הקהילה ומתחיל לדעת דברים שפעם רק חנויות התקליטים ידעו. נגיד רצית תקליט שלא היה על המדפים, היית שם אותו בווישליסט שלך אצל המוכר והוא היה מתקשר אליך כשהתקליט היה מגיע אליו לחנות. כל המידע שפעם היה רק אצל החנויות, הפך פתוח ונגיש לכולם. החברות הבינו שיש פה ביקוש והתחילו לייצר חידושים של אלבומים מבוקשים."

 

מדיבור מודרני לקראוט רוק. דני אידלזון צילום: קרן אידלזון
מדיבור מודרני לקראוט רוק. דני אידלזון צילום: קרן אידלזון

 

האוסף של דני מכיל בעיקר מוזיקה ישראלית ו"קראוט רוק", מוזיקה חלוצית שהגיעה מגרמניה פוסט מלחמת העולם השנייה. עם השנים, הוא שינה את הגישה שלו לחלוטין, וכיום הוא משתדל למלא את האוסף בתקליטים שיצאו בהוצאה מקורית. "בעבר לא התחברתי למוזיקה ישראלית. דרך הקבוצות ודרך המלצות של חברים החלטתי לתת צ'אנס לכל מני אלבומים של רוק ישראלי. כשהנחתי על הפטיפון בפעם הראשונה תקליט של אריק איינשטיין בהוצאה המקורית שלו בהוצאה ראשונה הייתי בהלם, כי פתאום גיליתי סאונד אחר, צלילים שלא שמעת עד אז ברקע באוטובוס, באירועים, ברדיו. התעשייה בארץ עשתה עוול למוזיקה הישראלית של פעם, כל החידושים שנעשו בזמנו היו ברמה מאד נמוכה, אנשי הסאונד הוסיפו הרבה פעמים גם את הפרשנות שלהם בגימור שלפני ההדפסה. גם בישראלי אגב, אני מחפש יותר את האיזוטרי, מוזיקת שוליים. מה שלא הצליח פעם, מבוקש היום".

"התקליטים הם עוגן שמאפס אותי על נורמליות ופשטות"

למרות שהוא אוסף תקליטים מגיל מאד צעיר, בן בוכנבכר (41) לא מגדיר את עצמו כאספן תקליטים. לעומת אספני תקליטים, שאוספים לרוב פריטים ספציפיים לפי ז'אנר, לייבלים והוצאות, האוסף של בן הוא אקלקטי מאד ולא מוגבל לסגנון מוזיקה מסוים. יש לו כ-1,200 תקליטים, אוסף שבמונחים של אספני תקליטים נחשב לקטן, אך הוא מקפיד שהאוסף שלו יכיל מוזיקה שהוא אוהב ומעדיף לקנות תקליטים שיצאו טרם ההוצאות המחודשות של שנות ה-90.

"כשהיינו ילדים, תקליטים היו דבר סטנדרטי. אבא שלי מאד אהב מוזיקה קלאסית והייתה לו מערכת שהוא תחזק ואסור לנו היה לגעת בה. כשהתחלנו לגלות עניין, הוא הגיע יום אחד הביתה עם מערכת של פטיפון ורמקולים והתקין אותה במסדרון שבין החדרים שלי ושל אחי. זה שרד כמה זמן, עד שבאיזשהו שלב הכנסתי את המערכת לחדר שלי ושם היא נשארה".

האהבה למוזיקה מלווה את בן מגיל מאד צעיר, אבל מפגש עם אוטוריטה מוזיקלית מוערכת חיבר אותו לעולם תקליטי הויניל. "כשהייתי בן 10 גרנו ברמת אביב והשכן החדש בבניין שלידנו היה במקרה יואב קוטנר. יום אחד ראיתי אותו עובר מתחת לבניין, עצרתי אותו וסיפרתי לו שאני מאד אוהב את הביטלס' ושאלתי אם יוכל להשמיע לי תקליטים שלהם. הוא הסכים לשמחתי והתחלתי להגיע אליו הביתה. בפעם הראשונה שנכנסתי אליו הביתה ראיתי קיר תקליטים ענק בסלון. כילד קטן זה היה נראה כמו אינסוף, זה היה בלתי נתפס מבחינתי שיש כל כך הרבה תקליטים במקום אחד. היו לו גם הרבה דיסקים, שזה היה נדיר בשנים האלה. מתי שהוא היה בבית והיה לו זמן, הוא היה משמיע לי את הביטלס וגם הכיר לי אלבומים שלא הכרתי בשלב הזה, ועם הזמן הוא גם התחיל להשאיל לי תקליטים, חלקם היו נדירים מאד. הוא השביע אותי שאשמור על התקליטים האלה כבבת עיני. קוטנר נתן מכל הלב, אפילו שהייתי ילד. בשלב הזה קניתי את התקליטים הראשונים באוסף שלי, של הביטלס כמובן".

לשמוע ביטלס אצל קוטנר. בן בוכנבר. צילום: דני אידלזון
לשמוע ביטלס אצל קוטנר. בן בוכנבר. צילום: דני אידלזון

"יש סיפוק נורא גדול כשאתה שומע תקליט ואתה מרגיש את המוזיקה נוכחת בחדר, כמובן שאפשר לקבל את התחושה הזו גם מקבצים מאד איכותיים, אבל אין דבר קרוב יותר לראשוניות מאשר התקליטים".

התקליטים האהובים עליו ביותר באוסף שלו הם בעיקר אלה שקיבל מחברים או מאנשים קרובים והם יקרים ללבו משום שהם מזכירים לו אנשים וחוויות. את חלקם קיבל ממש בתחילת דרכו כאספן והם שמורים כחלק מהאוסף שלו עד היום. אבל אם בן היה צריך להתחיל עכשיו את הכל מההתחלה, ללא תקליט אחד ברשותו, הוא בכלל לא משוכנע שהיה עושה את זה.

לאספנים המתחילים הוא נותן טיפ: "חשוב להתחיל עם ציוד טוב. יש נטייה אצל אספנים מתחילים לקנות ציוד פשוט או להוציא ציוד ישן מהבוידעם במחשבה שישדרגו את הציוד שלהם אם ימשיכו לאסוף לאורך זמן ויאהבו את זה. בעיניי זו טעות כי זו לא באמת הסיבה שנכנסים לזה. אם אתה נכנס לגמרי לעסק הזה אתה עושה את זה, בין היתר גם בשביל לשמוע משהו טוב ואיכותי. לכן אם כבר התחלת, תשקיע בציוד ולא רק בתקליטים".

"עד שהגיע האינטרנט, חשבתי שיש לי את האוסף הכי גדול של מדונה"

האוסף הייחודי של אביחי אפשטיין (31) מכיל בעיקר מוזיקה שמחה וקלילה. בילדותו התחיל לאסוף חומרים מוזיקליים של להקת "ספייס גירלס" ומאז אוסף את כל מה שיש לאסוף על כל האמנים האהובים עליו, ביניהם מריה קרי, מדונה ועופרה חזה.

"יש כמה אמנים ספציפיים שאני מאד אוהב בתור אמנים מוזיקליים ואני אוסף את כל מה שיש לגביהם, בין היתר, גם תקליטים. זה יכול להיות ספר, דיסק, תקליט, בעצם כל מקום בו האובייקט הזה מונצח. אנשים מתייחסים לאספנות כאל סוג של תחביב, אבל מבחינתי יש בזה המון מן הנפש. לאספנות, מעבר לכך שהיא מעשירה, ממלאת איזשהו חוסר בחיים".

 

מלך הפופ. אביחי אפשטיין. צילום: פרטי
מלך הפופ. אביחי אפשטיין. צילום: פרטי

באופן מקרי, כששוחחתי עם אביחי, זה היה ביום השנה למותה של עופרה חזה, שנפטרה לפני 19 שנה. אביחי נחשף לראשונה לשיריה כמה ימים לפני מותה, כשאושפזה בבית חולים ושמה עלה לכותרות. "בתור ילד בן 13 הכרתי את עופרה חזה מתוכניות הילדים בטלוויזיה וכשהיא הייתה מאושפזת השמיעו אותה המון ברדיו ו דיברו עליה בחדשות. לדוד שלי היה פטיפון ותקליטים וישבתי אצלו להאזין לתקליטים שלה. זאת גם הייתה בעצם הפעם הראשונה שהאזנתי למוזיקה בתקליט. עם השנים, אספתי את כל מה שיצא על עופרה, אבל את הדברים הכי מעניינים קיבלתי מהמשפחה שלה. לפני כמה שנים עשו ערב הפרשת חלה לזכרה וחבר טוב שלי מחדרה, שהוא חבר של המשפחה של עופרה, הציע שאעזור בעיצוב גרפי לקראת הערב הזה, כמובן שהסכמתי מיד. אחותה של עופרה הזמינה אותי לביתה בכפר שלם ונתנה לי שני ארגזים עם פילמים, שקופיות, קלטות וידאו ותמונות מקוריות של עופרה שאנשים מעולם לא ראו ועשיתי דיגיטציה לכל החומרים".

על אספנות תקליטים יש לאביחי גם ביקורת. "אספני תקליטים יספרו לך שהתקליט הוא נוסטלגי והוא נותן לי תחושה של פעם, הצליל שלו הוא מיוחד וחם ועוד כל מיני רעיונות היפסטרים לחלוטין. בעיניי זה לא יותר איכותי ולא יותר מרגש. מי קונה תקליטים? אנשים שאוהבים את הלהקה ורוצים את האלבום הספציפי, עיגול גדול בתוך קרטון. לא כי באמת אין להם דרך לשמוע את השירים. עד שהגיע האינטרנט, חשבתי שיש לי את האוסף הכי גדול של מדונה. זה עשה לי מאד טוב לדעת שיש אנשים הרבה יותר מופרעים ממני".

"אוסף תקליטים הוא אוסף אמנות"

עודד גזית- נאור (37) גילה את האהבה למוזיקה בגיל צעיר, בתיכון היה די ג'יי לתקופה קצרה, הקים להקת פאנק ובעשור האחרון הוא הפך את הסאונד למקצוע. כאיש סאונד הוא עבד בין היתר עם להקת הרוק המתקדם אוזריק טנטקלס  ("Ozric Tentacles") ועם להקת המטאל המתקדם אורפנד לנד  (Orphaned Land) בעשרות סיבובי הופעות ברחבי העולם. אשתו של עודד מגיעה גם היא מתחום המוזיקה, כמפיקה ומנהלת אמנים. גם לה היה אוסף תקליטים קטן וכשהכירו, איחדו את שני האוספים.

"ההורים שלי היו משמיעים הרבה תקליטים, בעיקר אבא שלי. בשנות העשרה המוקדמות ניכסתי לעצמי את האוסף שלו, שהיה מורכב בעיקר מרוק כבד קלאסי, דיפ פרפל, לד זפלין, פינק פלויד, דברים שליוו אותי כל החיים, עברו איתי דירות ועד היום שמורים אצלי בתקליטיה. את התקליט הראשון שלי קניתי עם אבא שלי קצת לפני שעליתי לכיתה א'. הלכנו לחנות 'כנפיים', שהייתה אז ברחוב הנשיא. אני לא זוכר איזה תקליט זה היה, אבל אני זוכר שביקשתי מאבא שלי תקליט עם עטיפה מפחידה ושיצאתי עם תקליט רוק כבד כלשהו. בהמשך, עם הכסף שהרווחתי מבר המצווה, התחלתי לקנות גם דיסקים ומאז אף פעם לא הפסקתי."

תקליטים זה המדיום הכי שופוני שאני יכול לצרוך. עודד גזית-נאור. צילום: פרטי
תקליטים זה המדיום הכי שופוני שאני יכול לצרוך. עודד גזית-נאור. צילום: פרטי

האוסף שלו גדל משמעותית עם השנים ומכיל כיום כ-5,000 תקליטים מקוטלגים ומסודרים לפי הא'- ב'. "אספנות התקליטים שלי היא לא פרקטית, היא מגיעה בעיקר ממקום של תשוקה, זה לא קשור לסאונד האוטופי שאני מחפש כי ברור לי שיש הרבה דרכים איכותיות לשמוע מוזיקה בדיגיטל. אני אוהב את כל המכלול סביב העניין, את העטיפה, את המשקל, את זה שהתקליטים לא נשמעים אותו הדבר. מישהו יצר את זה, מרגישים את המוצר, יש לו מסה. לבן שלי אני מסביר שאוסף התקליטים שלי הוא אוסף אמנות וצריך לשמור על זה, אלה יצירות אמנות."

הוא חי ונושם את תעשיית המוזיקה שמסביבו ומבחינה מקצועית הוא בבירור מעדיף את הדיגיטל. "כל השאלה של אנלוג מול דיגיטל זה גם חלק מהעבודה שלי וזה דיאלוג שאני חווה גם בעבודה. בזכות הדיגיטציה, בכל העולם אנשים יכולים לשמוע את אותו הסאונד, מה שלא היה אפשרי קודם, מכיוון שכל תקליט נשמע אחרת, כל רמקול בנוי ונשמע אחרת והסאונד היה אזורי. אני הייתי חלק מהדור שקלט את המיקסרים הדיגיטליים ומבחינה מקצועית, היתרונות של הדיגיטל הם ברורים, אני לא רואה מצב שהתעשייה חוזרת לסחוב כמויות כאלה של ציוד להופעות, כמו שאני לא רואה מצב שתחנות רדיו יחזרו לתקלט בתקליטים, לא משנה כמה טרנדיים הם יהיו. יש דברים בהם הפרקטיקה יותר חזקה מהתשוקה."

ולאספנים מתחילים, עצתו של עודד היא פשוט ליהנות מזה. "תקליט זה לא מוצר צריכה בסיסי, זה מותרות, אבל אומרים שאספנות תקליטים זה זול יותר מפסיכולוג. מבחינתי, תקליט זה המדיום הכי 'שופוני' שאני יכול לצרוך. אם הייתי אוהב כלי רכב, סביר להניח שהייתי קונה לי ג'יפ מפואר. אני אוהב מוזיקה וזה הרכב המרשים שלי".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות