לפני שבועיים, באירוע הפתיחה של פרויקט קמרונות נמל קיסריה, זכה אמן הזכוכית איתי מגר לכך שקערת זכוכית מעשה ידיו, על בסיס דוגמת זכוכית קדומה, נמסרה כמתנה לנשיא המדינה, רובי ריבלין, וקערה נוספת מעשה ידיו נמסרה כמתנה לברונית אריאן דה רוטשילד, שנכחה גם היא באירוע.
למגר, תושב פרדס חנה, בן 57, נשוי + 3, יש רומן ארוך עם החומר הקסום ששמו זכוכית. החוויה הראשונה שלי עם הזכוכית הייתה כשהייתי ילד קטן. אחרי מלחמת ששת הימים, נסענו לטיול משפחתי בחברון, ואבא שלי לקח אותנו לראות את בתי המלאכה של ניפוח הזכוכית בחברון. זו הייתה חוויה מאוד מרשימה שאני זוכר עד היום. כשחזרנו הביתה, כולנו היינו בהתפעלות, כולל אבא שלי ואחי, וניסינו לעשות דברים לבד. אבא ניסה לנפח זכוכית עם הברנר של המסגרייה, ואני ואחי ניסינו לשים בקבוקים במדורה, ללא הועיל. החוויה השניה הייתה לפני כ-20 שנים, כשהיה לי סטודיו לקרמיקה. יצרתי פסל של רימון מבטון צבעוני בגודל מטר וחצי עבור בית הספר למדעים באלקנה, והחלטתי להכין את גרעיניו מזכוכית. עשיתי ניסיונות בתנורי הקרמיקה, להתיך זכוכית וליצור בה דברים, וגם אחרי שסיימתי את הרימון ומסרתי אותו, ההתעסקות שלי בזכוכית נמשכה. בהתחלתי בעיקר שיחקתי ועשיתי ניסיונות. גיליתי טכניקות, חשבתי שהמצאתי את הגלגל, ואז התברר לי שעשו אותן קודם לפניי. סביב שנת 2000 הזכוכית הפכה לעיסוק העיקרי שלי. עבדתי בפיוזינג, אסכולה של התכת זכוכית בתנור וחיבור חתיכות זכוכית, ולנפח התחלתי רק ב-2016. הלכתי לשלומית איזנשטיין, אמנית זכוכית ותיקה מעין כרמל, ולקחתי אצלה כמה שיעורי ניפוח, ומבחינת זה היה ה'בום'. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בניתי לעצמי כבשן והתחלתי בסדרה ארוכה של ניסויים".
האנושות למדה לייצר זכוכית לפני אלפי שנים, כבר בתקופה הפרהיסטורית, אבל ניפוח הזכוכית התגלה רק במחצית השניה של המאה הראשונה לפני הספירה, וזה קרה אצלנו, בחופים המזרחיים של הים התיכון, והראשונים היו ככל הנראה תושבי ארץ ישראל או לבנון של היום. הממצאים העתיקים ביותר המתוארכים התגלו ברובע היהודי בעיר העתיקה ונמצאים כיום במוזיאון ישראל. מאחור האנושות היו כבר אלפי שנים של שימוש בקרמקה ומתכות, אנשים ידעו לבנות כבשנים ולהתיך בטמפרטורות גבוהות, על בסיס כל זה התגלה ניפוח הזכוכית, וזו הייתה מהפכה של ממש בתחום הלייף סטייל. כפי שמסביר מגר: "הטכניקה של ניפוח הזכוכית הפכה את הזכוכית למוצר זמין. גם לפני כן עשו כלים מזכוכית, ובתקופה ההלניסטית הגיעו למה די גבוהה בתחום ויצרו בעיקר קערות יפות. אבל היצור היה מסובך וממושך, עד כדי כך שהכלים שימשו רק למלכים. הניפוח, שהתגלה פתאום, הפך את זה בבת אחת לנגיש לכולם. כך נכנס לשימוש הביתי חומר חלק, שקוף, עדין ומקסים, שזו חוויה אחרת לגמרי לשתות בו יין, למשל, מאשר בכלי חרס. במאות הראשונות לספירה ארץ ישראל הפכה לספק עיקרי של זכוכית לאימפריה הרומית. במקומות שונים בארץ מוצאים את השרידים של הדבר הכי קרוב למפעלי תעשיה שיש בעולם העתיק: כבשני ענק שהיו מייצרים בהם טונות של זכוכית גולמית, אותה היו משווקים. הזכוכית היהודאית (הישראלית) התאפיינה בגוון טבעי ירקרק-תכלכל, להבדיל מהזכוכית האלכסנדרונית, למשל, שהייתה חסרת צבע ויקרה יותר". גם מגר נוכח לדעת שהוא עובד מהר: גוש זכוכית הופך אצלו תוך חמש דקות לכד. אחר כך אפשר להוסיף עיטורים, אם רוצים.
ב-2013 הוא פתח את הגלריה-סטודיו "זכוכית קיסריה" בנמל קיסריה, שבו הוא פועל במקביל לסטודיו הוותיק שלו בפרדס חנה. ובמקביל להתמקצעותו בניפוח לאחר מכן, גילה שפרויקט חפירה ענק (פרוקט הקמרונות) החל סביבו. "כ-20 מטרים ממני מצאו ב-2016 בית מלאכה ביזנטי לניפוח זכוכית, ובתוכו שרידי כבשן וממצאי זכוכית, בדיוק אותה פסולת שאני מוציא היום. הגילוי הזה נתן לי דחיפה להיכנס לפרויקט שאני עוסק בו עכשיו, שחזור אמנות הזכוכית העתיקה. אני עושה מחקר: הולך למוזיאונים, מצלם את הכלים שנעשו פה בישראל בתקופה הרומית, מסתכל ומפענח איך עשו אותם: באיזה ציוד השתמשו, באיזו טכניקה, ולעשות את אותו הדבר. לפני שנה עשיתי ככה שפופרות איפור שהיו כלי מאוד אופייני לתקופה הרומית והביזנטית. ישבתי על זה כמה ימים, ניסיתי ונכשלתי, ובסוף ידעתי איך לעשות את זה".
לניפוח זכוכית יש שני שלבי הכנה. בשלב הראשון מערבבים חול טבעי עם סודה (נתרן פחמתי) וקצת סידן, מתיכם את התערובת בטמפרטורה של 1,200 מעלות ואחרי יומיים יש זכוכית גולמית שאפשר לעבוד איתה. בשלב השני מעמיסים את יחידות הזכוכית בכבשן הניפוח, מחממים, אוספים על מקל ומנפחים לצורה הרצויה. מגר מתייחד בארץ בכך שהוא עושה את כל השלבים, מהחול ועד לכלי, בעצמו. "כיום כל אמני הזכוכית בארץ, חוץ ממני, קונים את יחידות הזכוכית בקוביות מוכנות אחרי השלב הראשון, ועושים את השלב השני, של הניפוח. גם בחברון כבר לא מתעסקים עם חול, אלא מתיכים בקבוקים וצנצנות. אני אוסף את החול לכבשן שלי מהדיונות שליד האקוודוקט בקיסריה, והופך את החול המקומי לזכוכית. ניסיתי להכניס להרכב חומרים נוספים כדי ליצור זכוכית שאפשר ליצור איתה בצורה נוחה, ואחתרי סדרה ארוכה של ניסויים הגעתי לזכוכית מוצלחת, שבעזרת תחמוצות מתכת אפשר לגוון אותה בצבעים, ובמקביל התחלי בפרויקט שחזור הכלים העתיקים. יצרתי דגם משוחזר של הכבשן העתיק שמצאו בקיסריה והצבתי אותו ליד הסטודיו בקיסריה. ניתן לראות בו איך עבדו בתקופה העתיקה. אני עושה הדגמות לקהל ומדגים את הניפוח למי שבא למקום. (אם באים במיוחד בשביל זה, כדאי לתאם מראש כדי לוודא שתהיה לי זכוכית זמינה לניפוח). אחרי הניפוח אני מכניס את הכלי לקירור איטי ומוציא אותו למחרת. אני עושה גם סדנאות התנסות".
בינתיים, כמו הרבה מלאכות מסורתיות, גם בתי המלאכה לזכוכית בחברון, אלה שהציתו את דמיונו של איתי בן החמש לפני כ-50 שנה, הולכים ונכחדים. "נשארו שם רק שני בתי מלאכה, ואין אף מנפח שהוא מתחת לגיל 40. זה עצוב. השיטה עבה מאחד לשני במשך 2000 שנה, והיא עומדת להיכחד כשלא יהיה מי שלומד ומי שמלמד. הפרויקט שלי בא לשמר את הידע ולמנוע את ההכחדה".
חמש שאלות עם איתי מגר
מודל לחיקוי: "אניון, אמן זכוכית מהמאה הראשונה לספירה, כפי הנראה לבנוני, שהשאיר עשרות בודדות של יצירות חתומות. הוא היה מעולה, והמציא את המושג 'מותג', כי חתם על יצירותיו. יום אחד עוד אשחזר אותן".
מה לא תאכל לעולם? "זכוכית".
מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? "חושב על היום הקרוב ועובר על המשימות".
מה לא יודעים עליך? "אני מנגן על מפוחית להנאתי".
חלום לא ממומש: "הייתי רוצה לעבוד בבתי המלאכה המסורתיים של חברון".