השבוע חגגו בבתי הספר והגנים את יום המשפחה. ורבים לא הרגישו שבמושג הזה, משפחה, חלה בשנים האחרונות מהפכה שקטה של ממש, כשלצד ריבוי הגירושים והמשפחות המורכבות, גם ההורות היחידנית מבחירה הפכה ממצב חריג וממהלך שנחשב נועז ולא מקובל למציאות מקובלת ולא חריגה במיוחד. ההתפתחויות הטכנולוגיות, המאפשרות לעשות זאת בפשטות ובלי הסתבכויות משפטיות, תרמו גם הן לכך, לצד המצב החברתי של דחיית גיל הנישואים ועלייה בשיעור הרווקות. אבל כמו שקורה עם מהפכות חברתיות שקטות, הביטוי החברתי הגלוי (ובוודאי זה הממוסד) בא רק אחרי המהפכה, וכיום, אמהות יחידניות עדיין מחליטות ומתנהלות כל אחת לנפשה.
ענת לוינסקי, בת 40, תושבת עין עירון, מאמינה שזה לא חייב להיות כך. עיקר עיסוקה כיום הוא מתן מענה לאותן אמהות יחידניות טריות ואמהות יחידניות בדרך. היא אמא יחידנית טרייה לגאיה בת ה- 4.5 חודשים. היא מלווה נשים המתלבטות לגבי הורות יחידנית/בהורות משותפת, וכאלו שכבר בחרו בדרך זו. היא מעבירה ערבים פתוחים למתעניינות, מנחה קבוצות תהליכיות של נשים בדרכן לאמהות יחידנית/אלטרנטיבית ומקיימת שיחות ומפגשי ליווי, ייעוץ ותמיכה אישיים, הקימה קבוצה של אמהות יחידניות באזור, והיא גם הרכזת האזורית של עמותת מיל"י, עמותה ארצית המוקדשת לתמיכה וקידום של אמהות יחידניות. בנוסף, היא צלמת שמתמחה בצילומים בטבע ומנחה תהליכי נוכחות וביטוי מול המצלמה, ומובילה טיולי יום בטבע המשולבים בסשן צילום מקצועי.
"לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא", היא מספרת על מסעה האישי להורות. "לאורך השנים היו לי מחשבות על כך, אבל זה לא משהו שהיה ברור לי שנועדתי לו. בגיל 38 זה השתנה. פתאום הרגשתי שזה הדבר הנכון, שיש לי קריאה פנימית עמוקה להיות אמא. לא הייתי בקשר זוגי באותו זמן, ויצאתי למסע חיפוש אחר הדרך הנכונה שבה אוכל להביא ילד/ה לעולם. בדקתי לעומק את כל הדרכים האפשריות. לא הייתי מסוגלת לבחור בהתחלה באופציה של בנק הזרע, כי היו לי הרבה התנגדויות להזרקת הורמונים ולדרך שמחייבת מעורבות של הממסד הרפואי. הנחתי אותה בצד וחיפשתי אפשרויות אחרות. נפגשתי עם שני בחורים שונים לגבי הורות משותפת, אבל אחרי מספר מפגשים הרגשתי ששניהם הם לא האב שהייתי רוצה לילד/ה שלי, ושהדרך הזו לא נכונה עבורי. היה לי קשה עדיין לוותר על הפנטזיה הזוגית, וניסיתי לתת לה צ'אנס, יצאתי לדייטים, אבל לא התפתח שום קשר רציני, ואחרי כמה חודשים כאלה הבנתי שאני בשלה ומוכנה להביא ילד/ה לעולם, ושגם אם ייכנס לחיי הגבר המושלם ונבנה קשר טוב ומשמעותי אני זקוקה ליותר מחודשים ספורים כדי להחליט אם להביא איתו ילד/ה לעולם, ומהצד השני, אני לא רוצה להמשיך ולחכות להיות אמא".
הלו"ז המהיר מובן לאור השעון הביולוגי, שלקראת גיל 40 התחיל לתקתק במהירות. ועם זאת, גם אז הדברים לא היו פשוטים ומובנים מאליהם. "עברתי תהליך של ויתור ואבל על כך שהסיפור שלי לא יהיה הסיפור הרגיל. הפנטזיה על הבאת ילדים לעולם עם הגבר של חיי היתה טבועה בי עמוק. היו בתוכי חלקים שהתחננו שלא אוותר על החלום הזה, שאתן עוד צ'אנס, עוד חודש, חודשיים, חצי שנה, אבל למדתי לקבל את זה שתהיה הפרדה, לפחות בשלב הראשון, בין ההורות לבין הזוגיות שאולי תגיע. הייתה בזה גם הרבה הקלה: סוף סוף לא הייתי צריכה להמשיך לצאת לדייטים, לחפש אחר 'האחד'. המשכתי בדרך. עוד לא הייתי מוכנה לפנות לבנק הזרע, להתחיל טיפולים ולהפוך לאמא יחידנית, כשצצה פתאום אופציה מפתיעה אחרונה: חבר רחוק הציע לתרום לי זרע מבלי להיות נוכח כאב. האפשרות לעשות אהבה עם גבר נהדר וכך להיכנס להריון הרגישה בהתחלה כאילו מצאתי איזו דרך פלאית 'לפצח את השיטה', להגשים את חלומי ולהפוך לאמא, אבל ככשחקרנו את האפשרות הזאת לעומק התברר שלאור המצב החוקי בארץ כיום, לא משנה על איזה הסכם נחתום בינינו, בכל רגע אני או הוא יכולים לגשת לבית הדין לענייני משפחה שיכיר בו כאב הילד/ה ויחייב אותו בתשלום מזונות ובהסדרי ראייה. על אף האמון בינינו הוא חשש מכך מאוד, ואני לא רציתי שיהיה לילד/ה שלי אב שנמצא בסביבה אבל לא באמת מעוניין להיות נוכח באופן רציף וקבוע. כשהבנתי שגם זה לא יעבוד, ידעתי שאין לי אופציות אחרות מלבד בנק הזרע. הרצון להיות אמא בער בי חזק ורופאת הפוריות דחקה בי להתקדם לטיפולים, כי הייתי כבר כמעט בת 39. הלכתי על זה, ובהתחלה בכיתי לאורך כל הפעולות של כניסה לאתר של בנק הזרע, בחירת תורם, פנייה למדקרת שתתמוך בי בטיפולים וכו'. אחרי שבועיים היה לי ברור שככה אין טעם להמשיך, שאני חייבת לקבל את זה שזו הדרך שלי ולעשות איתה שלום, אחרת אסבול, והסיכויים שהטיפולים יצליחו יהיו קטנים. עשיתי את המהפך הפנימי הזה וקיבלתי את זה שזו דרכי, לפחות בהריון הזה".
היא עברה טיפולי פוריות שכללו 4 הזרעות שלא צלחו וטיפול אחד של הפרייה חוץ גופית שבו נכנסה להריון. גם תהליך בחירת התורם, אגב, שונה ממה שחושבים: "בחרתי תרומת זרע מבנק זרע מחו"ל, שהיא אומנם יקרה הרבה יותר ולא כולם יכולות להרשות אותה לעצמן, אבל רמת הפירוט הרפואי לגבי התורמים בחו"ל גבוהה הרבה יותר ואפשר לשלול בעיות גנטיות משותפות, וגם כי כך תהיה אפשרות לילדה להכיר את התורם בגיל 18, אם תרצה. אבל גם כך בחרתי מתוך ההיצע והייתי צריכה לוותר על הפנטזיה של תורם מושלם".
לאחר 9 חודשים, שבוע בדיוק לפני יום הולדתה ה-40, באה לעולם בתה, גאיה. "תקופת החיפוש אחר הדרך הנכונה להכנס להריון ותקופת טיפולי הפוריות היו מאתגרות מאוד נפשית, רגשית ופיסית. ההתמודדות עם רכבת ההרים הרגשית של הציפיה, התקווה, האכזבה, הפחד שאולי איחרתי את הרכבת, הבדיקות הכמעט יומיומיות והשפעת ההורמונים על הגוף, היו מאתגרים מאוד, אבל גם חיזקו אותי ואת אמונתי בעצמי וביכולותיי. למדתי שאני יכולה ליפול, לקום ולהמשיך ללכת, לבקש ולקבל עזרה ותמיכה, להיות קשובה לעצמי בתוך התהליך הזה. אלה מתנות וכישורים שמלווים אותי גם עכשיו, בהורות לתינוקת. ואחרי שחוויתי הכל על בשרי, זו שליחות עבורי לספק את התמיכה הזו לנשים שנמצאות עכשיו במקום שבו הייתי לפני שנתיים. נתקלתי בצורך גדול. המציאות החברתית משתנה, אין כמעט אישה מעל גיל 37-38 שלא בזוגיות ונושא האפשרות של הורות יחידנית לא רלוונטי לה. יש המון רווקים ורווקות בגילאים האלה. זה נעשה מקובל, אבל אין הרבה מענה לצרכים הרגשיים ולייעוץ במקרים כאלה. לערב הפתוח שעשיתי לפני כחודש הגיעו נשים מכל הארץ".
כבר בזמן ההריון היא הקימה את קבוצת התמיכה של אמהות יחידניות לילדים עד גיל שנתיים מפרדס חנה והסביבה. "אנחנו 25 נשים בקבוצה, נפגשות כמעט בכל סופ"ש, חוגגות את החגים ביחד, מתייעצות לגבי זכויות ותומכות זו בזו, והדרך פתוחה למצטרפות נוספות. בנוסף, מדי חודש אני מעבירה ערב פתוח לנשים שמתלבטות בנושא, בו אני חולקת, עם חברה, מהמסע האישי שלי לעבר ההורות, ממנו עולים הנושאים העיקריים הנוגעים להתלבטות ולבחירת החיים הזו. בסוף המפגש יש מקום לשיתופים ולשאלות. הערב הפתוח הבא יתקיים בפרדס חנה ביום שלישי ה26.2 בשעה 19:00-22:00, בהרשמה מראש".
היא גם מנחה מעגלי נשים תהליכיים לנשים בדרכן להורות יחידנית/אלטרנטיבית. "זו קבוצה של 6 מפגשים אחת לשבועיים, תהליכית וסגורה, המיועדת לנשים שמוכנות לעשות את הצעד הבא שלהן בדרך להורות יחידנית/אלטרנטיבית ורוצות לעשות זאת יחד, עם ליווי, ובמרחב תומך ומבין של אחיות לדרך. במעגל אפשר להתקרב לעצמנו, לגלות וללכת בדרך שלנו. המעגל מספק תמיכה בתהליך הרגשי ומתן מקום להתרגשות, לרגשות, לחלומות, לאכזבות ולפחדים, העמקת ההיכרות עם מקורות הכוח והדברים להם כל אחת זקוקה, ייעוץ ועידוד בהתקדמות הפרקטית של כל אחת: בדיקות רפואיות, מפגש עם גברים לגבי הורות משותפת, עניינים משפטיים ובירוקרטיים, הסדרת העניינים הכלכליים או היחסים מול המשפחה, ביסוס קרקע יציבה לקראת הורות עתידית וכולי. הקבוצה התהליכית הבאה תיפתח בפרדס חנה בתחילת מרץ, ואפשר למצוא פרטים בדף הפייסבוק 'אמא'לה – תמיכה בנשים בדרכן להורות יחידנית ואלטרנטיבית'".
לנשים יש שעון ביולוגי שגורם להן להתעורר, ולגברים, למרות הירידה בפוריות שמתרחשת גם אצלם עם הגיל, אין את זה, ומהצד השני, גם האפשרויות שלהם להורות יחידנית מוגבלות הרבה יותר. לכן טבעי שהנושא מתייחד לנשים. אבל יש לגברים חלק בזה, כפי שמתארת ענת: "חבריי הגברים מאוד תומכים ונמצאים שם בשבילי ובשביל גאיה. במעגלים היותר רחוקים, אני מרגישה שיש חשש שאם כל הנשים הולכות עכשיו להורות יחידנית, אז לכאורה, מה יהיה עם הגברים, והאם יש בהם עדיין צורך? אז חשוב לי לומר שאני אוהבת גברים ומאמינה שיש להם מקום חשוב מאוד בעולם. אני אומרת לגברים: אנחנו אוהבות אתכם ורוצות אתכם, בין אם לקשר זוגי, בין אם להורות משותפת ובין אם לחברות".
אילו חששות עולים הרבה במפגשים? "הפחד הכלכלי, וגם הפחד להיות לבד עם תינוק, להתמוטט, הפחד שזה יהיה יותר מדי. עולה הרבה גם עניין הוויתור על הזוגיות. רוב הנשים שהולכות להורות יחידנית לא חלמו דווקא על זה כל החיים. הפנטזיה הייתה למצוא אהוב לבנו ולהקים איתו משפחה, ואחד הדברים שמאפשרים להתקדם בתהליך הוא לומר: 'אני בת 38, 40 או 42. אני יכולה להמשיך לחכות, ייתכן שאהוב לבי יגיע, אבל יש פה סיכון'. יש שחרור מאוד גדול ברגע שמוכנים ללכת בדרך אחרת ולהפסיק לחכות. לגבי הפחד להיות לבד עם תינוק, הבחירה להיות אמא יחידנית מזמינה חיים קהילתיים, עם יחידניות אחרות ובכלל. משפט ידוע אומר שצריך כפר כדי לגדל ילד. אני מלמדת ומאפשרת למי שמגיעה אלי איך לייצר מעגלים חברתיים משמעותיים ותומכים".
רוב הנשים שמגיעות למפגשים אכן בגילאי 37-42, הגיל שבו מתקתק חזק השעון הביולוגי, אבל מגיעות גם נשים צעירות יותר, וגם מבוגרות יותר. "נשים לא מעטות מגיעות בגילאי 32-33. ברור להן שהן רוצות להיות אמהות, יש בהן משהו שמאוד בשל לזה, והן רוצות להבין מה כולל התהליך. חלקן ממשיכות ישר למטרה וחלקן שומרות את הידע לשנים הבאות. זה גיל שעוד אפשר לקחת בו את הזמן. אני ממליצה לכל אישה שמגיעה אלי לעשות בדיקת פרופיל הורמונלי שנותנת אינדיקציה לגבי מצב הפוריות. אם בגיל 33 הכל יוצא בסדר, אפשר לצאת רגועה. אם עולות בעיות, מתחזק שיקול הזמן. במקביל מגיעות נשים גם בשנות ה-40 המאוחרות, בגילאים שבהם הסיפורים יותר מורכבים, נכנסים עניינים כמו תרומת ביצית, אימוץ. אני מנסה להעביר לכולן גישה שמחוברת לקרקע, להסתכל למציאות בעיניים. אני לא מעודדת נשים לחכות לסוף שנות ה-40 שלהן, אני מעודדת כל אחת לזהות למה היא זקוקה. אני גם לא דוחפת את כולן להיות יחידניות. אין לי ספק שעבורי זו היתה הבחירה הנכונה, אבל כל אחת ומה שנכון לה".
בדרך כלל אמהות יחידניות פונות למשפחה המורחבת לתמיכה? -"יש המון סוגי יחידניות, כל אחת בוחרת בנתיב שלה. אני, למשל, כשהייתי רווקה עפתי על חיי ולא הייתי צריכה את המשפחה. הרווחתי יפה, הסתובבתי מסביב לעולם, עשיתי כיף ובאתי לבקר כשהתחשק לי. כשהתחלתי את המסע להורות, נוכחות המשפחה בחיי הפכה הרבה יותר קרובה. התמיכה חשובה, וככל שהאישה מוכנה לאפשר לעצמה לקבל תמיכה, זה מבורך. כשהייתי בהריון עשיתי תחקיר על כל מקורות התמיכה האפשריים. אני מעודדת ומלמדת לזהות אילו מקורות תמיכה יש בסביבה. למשל, אם ההורים נפטרו, מבוגרים או גרים רחוק, איזה מקורות תמיכה כן יש? וכמובן שהקבוצה עצמה הופכת למקור תמיכה אפשרי. ההחלטה להיות הורים היא תמיד צעידה אל הלא נודע, כי אין לנו שליטה על מה שקורה. אבל יש הרבה מה לעשות באופן אקטיבי כדי להקל על ההמשך: לדאוג שיהיו לי יותר חברות שיביאו לי אוכל אחרי הלידה, לשים כסף בצד למטפלת, לדבר עם אמא שתהיה איתי אחרי הלידה… אם הולכים בדרך האקטיבית הזאת, היא מאוד מעצימה. אני מרגישה איך בזכות זה יש לי עכשיו יותר כוחות בהורות לתינוקת".